סיפור אמיתי (פרק 67)

הצלחתו המקצועית של דני הייתה ידועה ובולטת - אבל השופט רבינוביץ גם ידע על הצלחותיו האחרות של דני; ואלה הרגיזו אותו אפילו יותר.

"למה אני", שאל את עצמו, לא-אחת, השופט רבינוביץ, "צריך להתחנן בפני אשתי-לשעבר על כל פיסה של הנאה, בעוד שדני "חוגג תחת כל עץ רענן". לשון מטפורית זאת הייתה אהובה על השופט רבינוביץ - והוא נהג להשתמש בה לעתים מזומנות.

אולם גם כשהוא השתמש בביטויים ציוריים, לא היה באלה כדי להפחית את עוצמת תסכוליו.

הוא לא אהב להכיר בעובדה שנחיתותו בתחום הזה, כמו גם בתחומים רבים אחרים, נגזרת מהרבה גורמים גלויים לעין.

את התשובות, השופט רבינוביץ יכול היה לתת לעצמו, אם הוא רק היה מביט במראה. אבל הוא אף פעם לא חיפש שם את התשובות למצוקות הלא-פשוטות שבהן הבחינה יעלה על נקלה; ואלה חרטו בו הרבה חריצים שליווהו כל ימי חייו.

הם עשוהו למר-נפש עוד בימים שבהם חבריו לספסל-הלימודים בבית- הספר התיכון חגגו במסיבות-יום-ששי עם בנות-זוגם בעוד שהוא נשאר בביתו כועס על שלא הוזמן לאותן מסיבות. הוריו ניסו לעודדו – אבל זה אף פעם לא הועיל. הם באו ממקומות אחרים.

ההוויה התל אביבית לא הייתה מוכרת להם.

אי-היכולת לחזור ביום ראשון בבוקר לבית-הספר כדי לספר על אירוע מסעיר שהתרחש ביום ששי בלילה, לאחר שנסתיימה המסיבה, גרמה לירוחם רבינוביץ הרבה תסכול.

למעשה, חבריו לספסל-הלימודים לא ציפו ממנו לכל סיפור מעורר השראה. הם ידעו שהוא נשאר בביתו - ממתין בחשיכה לבוא הבוקר.

בצבא, הוא שובץ לתפקיד פקידותי בתוך מחסן שנועד לאכסון מוצגים בתיקים פליליים שנסתיימו בהכרעה משפטית. שם, לראשונה, הוא רכש את המשיכה ללימודי-המשפטים. הוא ראה את אנשי-הפרקליטות הצבאית מגיעים למחסן כשעיניהם בורקות מהתרגשות.

הם זרקו לעברו את המוצגים המשפטיים מבלי אפילו להבחין בו. ירוחם רבינוביץ האזין לדברים שהם החליפו ביניהם בעליצות - וליבו נחמץ. "למה לי זה לא קורה", הוא שאל את עצמו, בהרבה תחושה של החמצה.

ירוחם רבינוביץ הבחין גם בחילופי-המבטים בין הפרקליטים לבין הפרקליטות, והוא הבין על נקלה שחוץ מקשרי-עבודה יש ביניהם גם קשרים אחרים. הקנאה בערה בו כשהוא הבחין בנגיעות הקלות שהם החליפו ביניהם כאילו-באקראי.

בבית-הספר למשפטים באוניברסיטה העברית הוא פגש את מי שעתיד היה להיות יום אחד שר-המשפטים. חברות עמוקה נצרבה בין השניים.

הרקע האמיתי לחברות הזאת מעולם לא התברר עד תום.

ירוחם רבינוביץ אף פעם לא רצה להשלים עם מציאות שבה דני נהיה למה שהוא נהיה, עורך-דין מבוקש, מצליח, מפורסם, המוזמן, מעת לעת, כדי לחוות את דעתו באמצעי תקשורת אלקטרוניים, בעוד שהוא נותר תמיד עורך-דין עלוב, מרוט-נוצות, נרגן, שרודף אחרי קליינטים במסדרונות בית המשפט.

גם לאחר שהתיישב על כס-המשפט לא נמחקו מזיכרונותיו השנים המתסכלות ההן, שבהן הוא צפה בעיניים כלות בדני בן-אור ובחבריו, הצעירים ממנו בהרבה, כשהם שועטים לעבר מזנון בית המשפט, לאחר סיום דיוניהם, מוקפים בלגיונות של מעריצים ומעריצות, כשמיקרופונים של כתבים, המשתוקקים למוצא פיהם, נדחפים אל מול פניהם.

דני נראה טוב, בזה היה חייב להודות גם עורך-הדין רבינוביץ, מכל זווית שהיא - ולכן לא היה איכפת לו באיזה צד עומד הצלם עם מצלמת- הטלוויזיה. לפעמים היו יותר מצלם אחד - ואז דני היה מדלג בערב, בביתו, מערוץ לערוץ כדי שלא להחמיץ את הקטעים המתעדים את אמרות-השפר שלו.

לשם כך, הוא רכש מכשיר בעל מסך ענק למשרדו. במכשיר מיוחד זה הייתה אפשרות ליצור מסך מפוצל שאפשר צפייה בו-זמנית בכמה ערוצי-תקשורת.

מה שהמבקרים במשרדו של דני לא ידעו הוא שהמסך הענק משמש גם להקרנת התמונות שנקלטו במצלמות הנסתרות שהותקנו בכמה מקומות במשרדו - ובעיקר בחדרו.

הרזולוציה הייתה ברמה גבוהה, כך שתמיד אפשר היה גם להבחין בהבעות הפנים של הדובר. כל העוויה נקלטה. כל מצמוץ בעיניים תועד. דני נהג, לעתים, לצפות בתמונות שהועלו על המסך הענק לאחר צאתם של הלקוחות כדי לסכם לעצמו כמה לדרוש מן הלקוח כשכר-טרחה, כשזה יגיע בפעם הבאה.

לעתים, די היה במלמול כלשהו, שלא נקלט בזמן השיחה-עצמה, או בעווית לא-מורגשת בזווית-הפה, כדי להבין שהכאב הוא כה רב עד שכל סכום שייקבע יהיה מקובל על הלקוח.

השלב הזה, במגעים עם לקוחות, היה תמיד הכי מסובך. המחירים לא היו קבועים. הם נגזרו מעוצמת- העבירה שבה הסתבך הלקוח – אבל גם מן היכולת שלו לשלם.

לעתים, דני היה מבקש ממישהו במשרדו לנסות ולברר את סוג הרכב שעימו הגיע הלקוח. לשם-כך היה 'הצופה' צריך להמתין בחניון תת-קרקעי.

זה לא תמיד עבד מכיוון שחלק מן הלקוחות הגיעו במונית –וחלק אחר הגיע עם נהג פרטי שהמתין ברחוב סמוך. במקרים מסוימים דני היה מבקש מהחוקר-הפרטי שעבד עימו להכין דף-אינפורמציה. שיטוט בגוגל לא תמיד סיפק את האינפורמציה הצריכה לשם קביעת שכר-הטרחה הראוי.

הוא פשוט רצה להיות בטוח שהוא לא דורש פחות מדי.

דני נהג לצלם, ברזולוציה מיוחדת, גם אירועים מסוג זה שהתרחש על השטיח בינו לבין רינה.

לאחר מכן, הוא היה מתבונן בצילומים שוב ושוב. סתם מתוך סקרנות. חלק מן הצילומים האלה דני מחק - וחלק הוא השאיר לימים יבואו. הוא לא הראה לאיש את התמונות הללו - ואף לא הייתה לו כל כוונה לעשות בהם שימוש כלשהו.

לא הייתה, לדעתו, כל עבירה על החוק בכך שהוא שמר את הצילומים הללו, באורח דיסקרטי, מבלי להראותם לאיש, שכן לא היה מדובר בצילומי-סתר, או בהקלטות-סתר, במובן החוקי של המילה, משום שהוא-עצמו נראה, ונשמע, בהם.

ייתכן שהיה בהחזקת הצילומים טעם לפגם, שכן המצולמות, הן-עצמן, לא הסכימו שמה שקרה בינן לבין דני יתועד – אבל לכך דני פחות דאג.

את מה שקרה בינו לבין רינה, החל מן השלב שבו היא התיישבה על שולחנו, הוא לא מחק. הוא לא ידע להסביר לעצמו למה. רינה ידעה, כמובן, שדני נוהג לתעד לקוחות, להקליט ולצלם, אבל היא לא העלתה על דעתה שגם מה שקרה בינה לבין דני צולם והוקלט.

דני אף פעם לא ניסה לברר עם עצמו כיצד היא הייתה מגיבה לידיעה שהיא 'מתועדת' על דיסק שנמצא בחדרו. הוא פשוט אהב לצפות, מעת לעת, בדיסק הזה - וזה מה שהוא עשה גם בערב שבו הוא היטלטל בסערת-נפשו.

משהו בגופה של רינה, המתפתל על השטיח בחדרו, גרם לו להתרגשות שהוא הכיר רק מעטות כמותה. לא אחת הוא שלח את ידו לעבר מכשיר הטלפון, גם באותו הערב, כדי לבקש ממנה לחזור מביתה למשרד.

זה קרה לו בעבר - וזה קרה לו ביתר שאת לאחר השיחה עם תנחום.

גם בתקופה שבה הוא נגרר למעגל התאוות האקזוטיות, הפרוורטיות, במידה רבה, שסחף אותו בעת שהוא הגיע לדירת-המסתור, הוא ראה ברינה, עדיין, מעין נפש תאומה.

אישיותה הבלתי מתפשרת, הכוחניות שלה בעת שהיא קיבלה עליה משימות, הטוטאליות שאין לה גבולות, אמרו לו שעימה הוא יכול היה ליהנות משני העולמות גם יחד.

רינה שמעון-ברק הייתה בנויה מחומרים שמהם קורצו נשים כמו יעלה וברכה. גברים נמשכו אליהן – וגם פחדו מהן.