כמי שכל הזמן היה עסוק בענייני משרדו, או בעיסוקיו האישיים האחרים, דני כבר חדל להתנצל בפני תמר.
בגלל שהוא היה טרוד ללא - הרף בעיסוקיו, הוא גיבש לעצמו את התירוץ הקבוע: "אני עושה למען רווחת המשפחה"; בכך הוא היה מסיים כל שיחה עם תמר. זה היה נכון רק לגבי אותו חלק מן הזמן שבו הוא באמת עסק בסוגיות של פרנסה.
זה לא היה נכון כאשר ההיעדרויות שלו היו קשורות, למשל, למפגשים לשם-סקס-בלבד שלו עם נשים זרות או למפגשי-רעים עם חבריו.
רומנטיקה לא הייתה במפגשים של דני עם הנשים הללו; רק הרבה סקס פרוע; נפלא בפתיחות-שאינה-יודעת-מעצורים.
העובדה שהוא הפגיש בין זרים, להרף-עין חד-פעמי, היא זאת שנתנה למפגשים האלה את הטעם המיוחד שלהם.
לארומה של הגוף הזר, הלא-מוכר, היה טעם משכר. כך דני הרגיש -וכך הוא הסביר לעצמו את המפגשים החפוזים האלה.
גם לביקוריו בדירת-המסתור לא היה שום קשר ל"רווחת המשפחה".
-"מה חדש", ביקשה תמר לדעת. לא באמת ממתינה לתשובה.
- "נדבר אחר-כך. אני מאוד לחוץ..."
-"טוב...ואל תעשה שום דבר שאחר-כך תצטער עליו בבוקר...."
-"למה את מתכוונת", שאל דני בתמיהה מסוימת.
-"לשום דבר מיוחד. נדבר בבוקר..."
-"... רק רגע..."
-"... רק תזכור שיש לך שתי בנות....", סיימה תמר את השיחה.
לא היה שום טעם לספר לדני שהיא כבר יודעת משהו מן העובר עליו.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
