הצפינו לנסוע וכבר השאירו מאחוריהם את עכו, נהרייה וראש הנקרה, נזכרים בחוויותיהם ממקומות אלה.
בעודם עומדים לפנות לכביש הצפון העיר אבנר: "האמת שחבל לוותר על חניתה, אבל הכבישים המפותלים והתוכנית הגדושה מחייבים אותנו להיצמד ללוח הזמנים המקורי".
"אני מסכימה" אמרה. "בסך הכול הטיול אמור להיות כיף וחוויה ולא ריצה מטורפת כדי לא להחמיץ משהו".
נסעו מתבוננים בנוף. לפתע נפנה אליה. "שמת לב", אמר לה, "שכל שעה משעות היום היא בעלת גוון משלה?"
לא ירדה לסוף כוונתו. "כל שעה?" שאלה.
"ממש כל שעה", השיב. חש שהוא חייב הסבר, והמשיך:
"זה מתחיל באפור של השחר. השעה שבה הטבע טווה את החוטים העדינים המחברים יום חדש ללילה שקדם לו. אחר כך משתלט האדמדם החיוור של תחילת הזריחה. הוא עדיין מהסס, כמי שאינו בטוח בעצמו.
מיד אחריו צועד הארגמן הבוהק של החמה המפציעה במזרח. אי אפשר עוד לטעות בנחרצותו ובהשתלטותו על קווי הרקיע.
עוד זה מסיים את הופעתו המרשימה וכבר באים גווני התכלת לרשת את מקומו. הם צובעים את השמים במכחול ענק ויוצרים תת גוונים למיניהם, כאילו שיחקו עם עיניו של המתבונן וביקשו ממנו לנחש את מספרם.
אז באים העננים. אלה של החורף כבדים ומאיימים, במין אפור כהה עד שחור של ממש, ואלו של הקיץ, דמויי הנוצה הלבנבנים, המשרטטים שלל רישומים או מגלפים צורות חיה ואדם במרומים.
צהרי היום מתכסים במעטה הכחול הכהה של ימות האביב והסתיו או בתכלת הבהירה והמסנוורת של אמצע הקיץ.
שעות אחר הצהרים מלבישות גוונים של רוך על צבעי היסוד של היום, כמו כדי להזכירו שבמהרה ייתם תפקידו ויהיה עליו לפנות את מקומו.
הזמן של לפנות ערב מפנה את הזירה ללהטוטי הצל המתארך ולשקיעות המרהיבות, המשחקות בשיפולי המערב של האופק וצובעות אותו בכל גווני האדום הקיימים בעולם.
עוד אלה יורדות מן הבימה וכבר משתלט האפרפר של דמדומי הערב, המשלח אנשים לביתם, מסיים את עמל יומם ומעלה אור במעונם.
ואז יורד הלילה, עוטף בחשכתו את הכול. ברצותו מחולל חזיונות חלום וברצותו מרכך מראה פניהן של גבירות באור הניאון התכלכל. פעם משכיב תינוקות על ערשם ומעניק להם שנת לילה ערבה, ופעם מסעיר את לבבות האוהבים ומטריף את חושיהם.
וכך תמה לה היממה, כדי לחזור חלילה, עם צבעיה הישנים והחדשים...
לאיטם ירדו בכביש המתפתל ובהגיעם לצומת פנו צפונה בואכה מטולה.
המושבה התנמנמה לה בשמש החמימה של לפני הצהרים. הייתה מאותם מקומות שידעו ליישם את המושג 'הזמן עמד מלכת'. כל קסמה וכוח משיכתה סבבו סביב ההתרפקות הנוסטלגית של הישראלים על הימים שהיו ולא ישובו עוד, לטוב וגם לרע.
ימי ראשית ההתיישבות היהודית. ימי החלוצים הקודחים, הן בלהט ההגשמה והן בחום המלריה. ימי התום והאמונה שבהפרחת השממה תיגאל הארץ גם מייסורי הדמים של הנאבקים עליה. ימי ההליכה אל הבאר, תקתוק המשאבה בפרדס, ניחוח ההדרים באביב, והאהבות החבויות על הגורן.
ימי היד הפתוחה והלב הרחב, הבתים הלא נעולים, החברות האמיצה והאמונה היוקדת בעתיד נפלא ומרהיב. ימים של ארץ קטנה ויישוב יהודי נחוש, ימים של עיצוב דמותו וחישול דיוקנו של הצבר המיתולוגי.
ימים של אמיצי קרבות וגיבורי רפואה, שסיכנו נפשם להצלתם של אחרים, ימים של מרי ומחתרות, של מלווי שיירות, מפוצצי גשרים ועולי גרדום.
לילות אפלים של שמירה מתמשכת, לילות מוארים של ריקודי הורה, לילות רומנטיים של ירח משכר ומפתה.
זוהי ארץ ישראל השוקעת לאיטה בתהום הנשייה ונותרת למצער באתרים הרשמיים, בעיתונים המצהיבים, באלבומים המרופטים, בתאי הגרדום המשומרים ובבתי "יד לבנים".
זוהי הארץ שהנכדים והנינים של מייסדיה ומיישביה תוהים אם יש אמת בסיפורים אודותיה, או שמא בדותא הם...
_____________________________________________________
הספר מחזיק 176 עמודים, יצא לאור בהוצאת "חלונות" ומופץ בחנויות הספרים. מחירו הקטלוגי הוא 72 ש"ח
האם ביבי יודח? 
