סיפור אמיתי (פרק 93)

כל הפצרותיו של מרציאנו לקיים חקירה לעומק של הפרשה נדחו על הסף.

חוקרי-המשטרה הטיחו בפניו, שוב ושוב, שמבחינתם החקירה הסתיימה.

הם פשוט לא מוכנים לפשפש יותר מדי במניעים של 'המודיע'. לטענתם, אם היה זה אחד מפועליו של מרציאנו, הוא בוודאי מכיר אותו; ואם זה היה 'מודיע' אלמוני, אז בכלל אין טעם בבדיקה.

מרציאנו הבטיח לחוקרי בזל"ת שאין שום אדם בעולם שיכול לבוא ולטעון בפניו, בעימות גלוי, שהמזוודה שלו, ושהוא החביאה בחדר מתחת למיטה.

הוא גם ביקש לבחון טענות הגנה אחרות - ונדחה שוב ושוב. אחת מהן הייתה, כמובן, שמישהו, לא ממקורביו, אלא בדרג אחר לגמרי, ניסה להפליל אותו והטמין במקום את המזוודה.

"יש בית משפט. שהוא יחליט", התריסו אנשי המחלקה לתפקידים מיוחדים, שכינויה בזל"ת, בפני מרציאנו. "ידעת-לא-ידעת, מה איכפת לנו. אנחנו את שלנו עשינו. מבחינתנו, אם 'תשב' רק כמה חודשים עד לזיכוי שאתה מייחל לו, אם יהיה כזה, גם זה לטובה", הטיחו השוטרים במרציאנו הנדהם.

השוטרים גם אמרו לו, שלא איכפת להם של מי הכספים, בין אם אלה כספים של שותפיו לעבירה של הברחת סמים לחו"ל ובין אם לאו, זאת הבעיה שלו. "מי שממנו נגנבו הכספים, כבר יגיע אליך". הם התיזו בפניו הכואבות מזעם של מרציאנו.

האיש גדל-הגוף, עב-הזרועות, פשוט לא האמין שזה שוב קורה למשפחתו.

תמונות של אבא שלו ריצדו, שוב ושוב, לנגד עיניו. דמעות נקוו בזוויות עיניו. חוסר האונים פעפע בו ללא הרף.

הוא ידע, שאין לו שום קשר למזוודה שנמצאה או לכסף שהיה בה, והכול נראה לו כמו סיוט אחד גדול. כל מה שהוא רצה בשלב הזה, כשראשו מסתחרר עליו מרוב מצוקה, היה לדבר עם יעלה.

לא היה אף אדם אחר בעולם שמרציאנו רצה לדבר עימו בעת הזאת. השוטרים, אלה שביקשו לגבות ממנו את הודעתו הראשונית, הודיעו לו שהוא רשאי להיוועץ בעורך-דין, וכן שתימסר הודעה לעורך-הדין שהוא יבחר בו, אבל הוא לא רצה בשום עורך-דין.

הוא רצה באשתו.

רק בהירות מחשבתה וקור-רוחה, כך הוא האמין, יהיו יכולים, אולי, לחלצו מן המצוקה שאליה הוא נקלע. הוא זכר, כמובן, את תוכנית-המגירה שהוא ואשתו הגו, אולם כדי להפעיל אותה הוא היה צריך למסור לה את מה שיש לו למסור לה.

ראשית, שטמנו לו מלכודת; ושנית, שעליה לעשות את כל מה שצריך כדי להסיר מעליו את טבעת-החנק שמישהו הניח על צווארו.

היו בה, בתוכנית-המגירה שהוכנה מראש למקרה כזה, גם הרבה נעלמים, ובשלב הזה מרציאנו לא יכול היה להיות בטוח במאומה.
אולם הוא האמין שיעלה תדע להתגבר על כל מכשול.

לא הייתה לו שום סיבה טובה לחשוב כך - אבל הוא קיווה.

זה כל מה שנותר לו.

הוא קיווה שרותי תצא בדרכה לארה"ב; והוא קיווה שאביה יהיה השופט במשפטו.

ויותר מכל, הוא קיווה שדני יצליח במה שידרשו ממנו לעשות.