5.9.2001
היי לכם. אמש, בשעה 11 בלילה (זו שעה שבה כבר שכבתי לישון. אני קם בחמש) טרדה אותי השאלה: לו אך יכולתי - לו הייתי עשיר או לו היה לי אח בחו"ל - האם היה יותר חכם (נטו. לפני שיקולי חובה והרואיות) להישאר כאן, או לעוף. וקמתי מהמטה, וכתבתי את שלהלן. חי נפשי, כל מלה אמת. שנה טובה!
יש סיפור על איש עשיר שטייל בשוק בבגדד, ופתאום ראה את מלאך המוות. ונס באימה וזינק על סוסו ודהר שטוף זעה הרחק - עד קצה הממלכה,- עד סמארה. ומלאך המוות גם הוא היה מופתע לראות את האיש דווקא בשוק בבגדד. שהרי זה מכבר, ידע, נקבעה לו פגישה עמו לבוקר המחרת, בסמארה...
ומשה פרוסט למד איתי בתיכון. בירושלים. ב"כרמית" שנקראה לימים "בויאר". בחור פולני. בחור יפה-פה. רזה ושרירי. דומה לשחקן קולנוע. ואני, שהייתי אז לפעמים שמן ולפעמים רק שמנמן, לא חדלתי לקלל את הגורל שלא עשה את מראי דומה אפילו כהוא-זה למראהו.
משה פרוסט. בר מזל. נחמה פורתא היתה לי כשהבאתי מדוד שלי ספר, והתחלתי לעסוק ביוגה, והוא הצטרף, ואני ישבתי ישיבת לוטוס כמו גדול, ברכיים משולבות במאה שמונים מעלות, ומשה פרוסט לא הצליח להשיג אפילו תשעים.
והמצב אז בארץ - אנחנו קצת נוטים לשכוח - לעיתים מאוד קרובות היה מאו רחוק מאידיליה. אז, בימים ההם, נולד השיר "העולם כולו נגדנו". אז, בימים ההם, אמרו: "אחרון שיוצא שיכבה את האור". ישראל הקטנה, שלפני 67. כשמדינות ערב כולן, עד אחת, שפעו רק שינאה וארס. אפילו מצאו דרכים להימנע מלבטא בכלל את השם "ישראל". רוסיה, מעצמת הענק, היתה בלב ונפש לטובת הערבים. המדינה היחידה בעולם כולו שהיתה, איכשהו, לצידנו, היתה צרפת, לפני שהפכה גם היא לשונא, ורק בנס כשזה קרה ארצות הברית בדיוק התחילה, קצת, להפשיר...
ולמרות האופטימיות הטבעית של בני שש עשרה, ולמרות הלאומנות - הגאווה הלאומית - שעוד לא היתה אז איזה משהו מוקצה שמתאים רק למתנחלים - בכל זאת - אפילו לנו - כל העסק לא נראה אז מי יודע מה ורוד.
וכך, בהתחלת השביעית, משה פרוסט לא הופיע. ושמענו שהיגר, עם משפחתו, לארצות הברית. ולא יכולנו לרחוש לו בוז, או משהו, כי הוא היה חבר, וגם כמובן שזה לא הוא שהחליט אלא ההורים שלו החליטו - ובעצם - בלי להגיד, אפילו לא בשקט, אפילו לא לעצמנו, חשנו בעצם אולי אפילו קצת קינאה - ולימים די שכחנו, ורק הרבה-הרבה ימים אחרי זה, אחרי שישים ושבע - כש"כרמית" כבר מזמן שינתה מקום בירושלים וגם שינתה את השם ל"בויאר", ואנחנו כולנו היינו כבר מזמן אחרי צבא, התכנסנו כולנו לפגישת מחזור, ולמדנו שדני אלגמיס - סמל דני אלגמיס - ילד חמוד כזה - ילד טוב - חייכן - דתי - היה היחיד מהמחזור שלנו שנהרג - בששת הימים - היה בחיל אוויר דומני - דני אלגמיס.
ואז סיפר מישהו שלא רק אלגמיס, אלא גם משה פרוסט נהרג. בויאטנם.
