לונלי איילנד

דוח איילנד – מסתבר – עונה על מאפיינים של תחקיר ממצה על הפעילות המבצעית באירוע המשט. תחקירים מעין אלה, הם לחם חוקו של הצבא – כל צבא - ומבוצעים לשם לימוד שלבי האירוע למען הפקת לקחים, וכתוצאה מכך שיפור ביצועים באירועים עתידיים. במילים אחרות – אין דבר מיוחד בדוח ובמסקנותיו. אין רשלנות. אין אשמים ישירים. בקיצור, אין "סיפור".

והנה – כמקובל במקומותינו – פרשני התקשורת הָיָדעַנים (ואולי יש לומר היִדְעוֹנִים), כבר מבקרים דוח זה, ומתריסים נגדו, כגון: מדוע לא היה מודיעין (כאילו שבאם יש מודיעין הוא לבדו ערובה להצלחה – ע"ע מלחמת יום כיפור); האם מפקד חיל הים נהג נכון כאשר פיקד על המבצע מאונייה בלב ים, במקום מ"בור" הפיקוד של חיל הים; ועוד כיוצא באלה דברים.

אני חושד, שקצפם של העיתונאים בעלי הדעה ובעלי העניין יצא בגלל שמבחינתם, אין סיפור עסיסי בדוח, אין אשמים, אין עריפת ראשים וליטרת הבשר לא הוגשה. לכן הדוח משעמם. לכן אין מולך הרייטינג בא על סיפוקו.

"על הדרך" – כמו שאומרים – מותקפת הממשלה על ההקלה בסגר ו"הכניעה לחמאס", ונשאלת השאלה על-ידי כל כתב: מדוע היה צורך להשית סגר מחמיר על מיליוני בני-אדם, אם – בסופו של יום - הוא מוסר בחלקו?

טענה זו מופרכת מעיקרה ומבוססת על חוכמה בדיעבד. האם לא ידועות – לאותם אנשים חושבים ונעלים בייחוד בעיני עצמם וחבריהם הקרובים (הברנז'ה) - התובנות הפשוטות וההגיוניות ביותר המופיעות במקורותינו: "זמן לכל ועת לכל חפץ", "עת לנטוע ועת לעקור נטוע". על-פי היגיון בסיסי זה יש להוסיף: "זמן לסגר וזמן להסרת סגר".