שני הרהורים ליברליים

ישראל לא הייתה מדינה דמוקרטית ליברלית מעולם. למרות שיש חוגים שמייחסים לה זאת, במיוחד לפני שחל שלטון על אוכלוסיה לא אזרחית מאז 1967. אין זה אומר שהמצב הקיים ראוי. רחוק מכך. דומה שחלות בו החרפות. הנה שתיים:

הראשונה עניינה נוגעת במסתננים-פליטים באפריקה. בעיתון הארץ מיום 10.1.12 ניתן לקרוא ש"מסתננים מאפריקה יוחזקו במעצר שלוש שנים מבלי שהורשעו בדין - ללא הבחנה בין מבקשי מקלט למהגרי עבודה לא אשרה". זהו תיקון לחוק ההסתננות משנת 1954 שנחקק לצורך המאבק בפדאיון כחלק מחקיקת החירום. חירום זה קיים מאז הקמת המדינה ותחת "צרכי הביטחון" זכויות האזרחים ובכלל הופכות לאלסטיות במיוחד. זוהי בעיה משמעותית במדינה שרוצה שיראו בה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. זו בעיה במדינה חסרת חוקה ומגילת זכויות אזרח. זו בעיה הנוגעת לכל אזרח בישראל. כל עוד מדובר באזרחים ולא בנתינים. זה לא ברור מאליו לאור מהותה של התרבות הפוליטית בישראל.

לא צריך שלא להבין אותי לא נכון. לישראל יש זכות לקבוע חוקי הגירה. להגן על גבולותיה. רצוי גם שתיזום דיון בינלאומי בנושא ההגירה מאפריקה אליה ולאירופה. אבל יש מושג משפטי שנקרא "מידתיות". בחוק הזה אין מידתיות. זהו דבר חמור. אסור לעבור על זה בשתיקה.

כמו גם הידיעה השנייה מיום 10.1.12, על התקנת מצלמות נסתרות בבתים של חשודים. זה לא ברור מאליו שאם ניתן להקליט בנסיבות מסוימות ניתן גם לצלם. כמובן צריך גם לבדוק מי מאשר ולפי אלו קריטריונים את ההאזנות. האם יש שיקול דעת או שהשופט הוא חותמת של המשטרה? שום דבר לא מובן מאליו כשמדברים על פגיעה בזכויות האזרח.