המדינה מבועתת

לא מכבר התבשרנו כי שר הביטחון "... מסתובב ממקום למקום... רואה את הילדים... רואה את האנשים, והמדינה צוהלת" - כדבריו (חדשות ערוץ 10, 28.1.02).

למקרא התבטאות זו של האיש המופקד על ביטחוננו, עלו בי שתי תהיות, ולצערי, שתיהן היו מדכאות במידה רבה. מחד-גיסא, אם ניסה שר הביטחון לרומם קלות את רוחנו הנכאה, תוך תיאור מצג שווא של מציאות רצויה, אך רחוקה, הרי שזוהי התבטאות פתטית.

כמי שבתוך עמו הוא חי, יודע פואד היטב, כי אנחנו חיים פה בחרדה מתמדת בכל עת ובכל מקום. מאידך-גיסא, אם שר הביטחון אכן מאמין כי דבריו מהווים תיאור נאמן של המציאות, אזי מדובר באיש מנותק, שמתוקף תפקידו כשר הביטחון, אף מהווה סכנה לביטחון המדינה ולשלום הציבור.

במצב עניינים רגיל, הייתי אומר לשר הביטחון ליטול אי אילו קורות מבין עיניו, אולם בימינו, הקורות כולן עלו השמיימה בדם אש ותמרות עשן. אי לכך אינני סבור, כי שר הביטחון אכן מאמין, ששלוות ניו זילנד שורה במחוזותינו.

נשאלת השאלה, מה טעם מצא שר הביטחון לומר דבר כה מנותק מן המציאות. נדמה שהתשובה לכך טמונה בתעתועי הפוליטיקה, ולהלן ההסבר:

ממשלת ישראל כיום פועלת ללא אופוזיציה. קואליציה המורכבת מכשני שליש מחברי בית המחוקקים, והכוללת את קבוצות האינטרס רמות הקול והזרוע, לא נתקלת בהתנגדות להעביר החלטות בכנסת. דא-עקא, קואליציה שכזו טומנת בחובה שתי סכנות מוחשיות. הסכנה האחת בדמות היווצרות "אופוזיציות" קטנות בתוך הקואליציה, המושכות לכיוונים מנוגדים ומעקרות יכולת קבלת החלטות ממשלתית לטובת כלל הציבור. והסכנה השניה בדמות טשטוש עיקרון הפרדת הרשויות והפיכת הרשות המחוקקת לחותמת גומי של הרשות המבצעת.

שתי הסכנות הללו נראות במבט ראשון כמנטרלות אחת את השניה, אולם להיפך, הן יוצרות סינרגיה מסוכנת שבעתיים - שכן מרגע שמתקבלת החלטה לטובת קבוצת קבוצת לחץ, אופוזיציה, קואליציונית כזו או אחרת, הרי שלא יקשה להעביר החלטה שכזו בבית המחוקקים (כפי שראינו במקרה של שערוריות הביטול-אימוץ של חוק הנגב וחוק משפחות ברוכות ילדים). בה בעת, בשל המסה הפסבדו-קואליציונית, ניצני אופוזציה עלולים להירמז כגידה באינטרסים של המדינה וכאנטי-דמוקרטיים (כפי שראינו בתגובה ליוזמתו של אברהם בורג לנאום בפני בית המחוקקים הפלשתיני). אי לכך, ניכר כי השילוב של שתי הסכנות הללו, טומן בחובו איום מוחשי על הדמוקרטיה בדמות העדפת אינטרסים סקטוריאליים המנוגדים לאינטרסים הכלכליים והביטחוניים של המדינה כמכלול.

מכאן נובע, כי הגדרת הדמוקרטיה כ: "שלטון הרוב תוך הבטחת זכויות המיעוטים", זוכה במדינתנו לשכתוב קל בדמות: "שלטון הרוב למען זכויות המיעוטים (רמי הקול והזרוע)"...

ולענייננו - מה עניין שמיטה להר סיני?

בעוד שבמדינות שונות נתפסת אופוזיציה אקטיבית ורבת השפעה כאקט חיוני במשטר דמוקרטי, הרי שבארצנו נתפסת האופוזיציה כסטרא אחרא. במדינתנו, מהותה של האופוזיציה מוגדרת מעצם הכמיהה לשבת בקואליציה - בבחינת "אני באופוזיציה, משמע אני לא קיים...". וכל עוד אני בקואליציה, אני אעשה הכל על-מנת לשמור על מקומי, גם אם הדבר מנוגד לתכלית לשמה הגעתי לתפקיד, וגם אם לצורך העניין אצטרך לצבוע את שחור השמיים בצהוב לטעון בתוקף, כי מעולם לא היתה השמש בהירה יותר.

ולך, שר הביטחון, אני רוצה לומר: אני מסתובב ממקום למקום. אני רואה את הילדים. אני רואה את האנשים, והמדינה מבועתת.