חופש הביטוי

פסק הדין המכונן בנושא זה, אשר יש טוענים כי הוא אחד מפסקי הדין החשובים ביותר אשר נתן בית המשפט העליון בישראל, הינו בג"צ 73/53 - חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים, פ"ד ז(2), 871.

באותה פרשה סגר שר הפנים שני עיתונים: "קול העם" ו"אל איתיחאד" בטענה כי הם מפרסמים חומר מסית, וזאת בניגוד לסעיף 19(2)(א) לפקודת העיתונות אשר מאפשרת סגירת עיתון אשר "מסכן את שלום הציבור". באותה תקופה קראו אבא אבן ובן-גוריון לצאת למלחמה, קול העם טען כי "המנהיגים מספסרים בדם הנוער הישראלי", ואל איתיחד אף הגדיל והציע לאבא אבן ולבן-גוריון להתכבד ולהילחם בגופם. בפסק דין מכונן אשר הפך לאבן היסוד של הדמוקרטיה הישראלית מנתח השופט אגרנט באיזמל מנתחים את הרציונלים לחופש הביטוי ואת האיזונים הראויים בין חופש הביטוי לבין אינטרס ביטחון הציבור.

אגרנט סוקר את התכליות של חופש הביטוי ומוצא כי חופש הביטוי נועד להגן על חקר האמת, על הצפת תלונות הציבור כלפי השלטון על פני השטח בכדי למנוע התפרצות אלימה. הוא מציין כי מנגד עומדים אינטרסים כגון ביטחון הציבור, ואפשר שמדינה דמוקרטית תגביל את חופש הביטוי בעת מלחמה, אך מסייג זאת: אם מדינה דמוקרטית תסגור עיתונים בעת מלחמה, יהא זה ניצחון של אוייבי הדמוקרטיה אשר יצליחו לחבל במידת הדמוקרטיות שלה.

לשיטת אגרנט, אך ורק פרסום אשר עלול לסכן במבחן הודאות הקרובה את שלום הציבור, דינו להיפסל.

השופט אגרנט קבע כי בעוד שפרסום אשר מותח ביקורת על השלטון מקומו רצוי בדמוקרטיה, פרסום הקורא להתנגד בכוח הזרוע לשלטון הינו פרסום ממריד ומסית.

אגרנט קובע כי אם ביטוי שקרי או פוגע, ניתן לפרסם באופן מיידי ביטוי מכחיש או מזים, וזה עדיף על פני מחיקת הביטוי. הוא מציין כי אם המדינה תטיל איסורים מרחיקי לכת על חופש הביטוי, הבריות תחשושנה להתבטא פן אחד הביטויים 'יפול לתחום האסור'.

בבג"צ 6396/96 - סימונה זקין ו-2 אח' נ' ראש עיריית באר-שבע . פ"ד נג(3), 289 נפסק ברוח דומה כי הסרת כרזות פוליטיות ממרפסות בתים באמתלה כי מדובר ב"תליית שלטים ומודעות ללא רשיון" פוגעת בחופש הביטוי הפוליטי: לא ניתן לפרש את חוק העזר העירוני האוסר על תליית שילוט ללא רשיון לצורך הטלת איסור על שלטים פוליטיים ספונטנטים אשר הוכנו על-ידי תושבים ונתלו במרפסות, שכן הטלת איסור פלילי מראש על חופש הביטוי מאפיין משטרים דיקטטוריים. זאת ועוד: נפסק כי חופש הביטוי הפוליטי זוכה פה להגנה מירבית, בייחוד לאור העובדה שלעותרים לא הייתה כל דרך אחרת לבטא את עצמם.

בבג"צ 316/03 - מחמד בכרי ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים ואח' . תק-על 2003(3), 353 נדון חופש הביטוי מקום בו ביטוי זה פוגע ברגשות הציבור: באותה פרשה פרסם בכרי את סרטו ג'נין ג'נין הכולל הפכשות שקריות על חיילי צה"ל בעת שאלו לחמו במבצע חומת מגן (בעת תביעת הדיבה שהוגשה כנגדו הודה כי הדברים אינם נכונים וכי מעולם לא בדק אותם ברצינות אלא האמין להם). העותרים קבלו על כך שהסרט השקרי פוגע ברגשות הציבור.

השופטת דורנר קבעה כי לשם פגיעה בחופש הביטוי נדרשת ודאות קרובה לפגיעה באינטרס ציבורי, וכי חופש הביטוי יוגבל גם (אבל באופן מצומצם) כאשר מנגד יש סיכון לפגיעה קשה מאד ברגשות. היות ופסיקות קודמות של בג"צ התירו ביטויים פוגעניים ביותר בשם חופש הביטוי, יש לעשות כן גם במקרה דנן.

השופטת דורנר קבעה כי חלק מהליך בירור האמת כולל מתן אפשרות לביטויים שקריים לעלות על פני השטח: עדיף להגיב בביטויי נגד מאשר לחסום את הביטוי היות וחסימת הביטוי אך ורק תהפוך אותו לפופולרי ולמבוקש יותר, או במילותיה היא:

תנו לה לאמת להתכתש עם השקר בתנאים פתוחים וחופשיים; כלום אפשר לה לאמת שתצא וידה על התחתונה? כי מי הוא זה אשר לא יכיר בכוחה הכביר? אין היא נצרכת לתוכניות ולתכסיסים, אין היא נזקקת להיתר. כל שדרוש לה הם מרחב וחופש פעולה. מן הדין להתיר את הקרנת הסרט "ג'נין, ג'נין" בבתי-הקולנוע ולהניח לציבור הצופים לשפוט אותו בעצמו. אני מציעה, על-כן, כי ייעשה צו מוחלט, המבטל את החלטת המועצה ומתיר את הסרט להקרנה.

גם בבג"צ 5432/03 - ש.י.ן - לשויון ייצוג נשים ועוד11 אח' נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין עומת חופש הביטוי עם אינטרס מניעת הפגיעה ברגשות הציבור.

באותה פרשה המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין התירה את שידור ערוץ "פלייבוי" בכבלים ובלוויין. החוק אוסר על הצגת "אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני". האם התרת השידורים הייתה כדין?

השופטת דורנר קבעה גם פה כי חופש הביטוי יסוג מפני פגיעה ברגשות אולם אך ורק פגיעה קשה ברגשות יכולה להסיג את חופש הביטוי, כאשר המבחן הינו אובייקטיבי ולא סובייקטיבי (קרי לא מבחן הפגיעה האישית של הנפגעים אלא מבחן כללי של סבירות). השופטת דורנר ציינה כי השידורים הפונוגרפים פוגעים פגיעה קשה מאד בכבוד האישה אך הזכות לכבוד אינה מוחלטת. יש לזכור כי הגבלות על חופש הביטוי יכולות להוות 'מדרון חלקלק' אשר עשוי להוביל באופן הדרגתי לצנזורה בלתי מוצדקת.

במקרה הנדון מוגשם האיזון הראוי בין זכות ציבור הנשים לכבוד לבין חופש הביטוי (איזון אופקי) וכן האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי להגן על רגשות הציבור לבין חופש הביטוי (איזון אנכי) וזאת היות והקהל אינו 'קהל שבוי', הוא יקבל שידורים אלו לביתו אך ורק אם יבקשם באופן מיוחד.

השופט חשין, מנגד, הביע ספק באם פורנוגרפיה מוגנת בידי עיקרון חופש הביטוי.

ע"א 214/89 אריה אבנרי ו 3 אח' נ' אברהם שפירא ואחרים הינו אחד מפסקי הדין החשובים ביותר מתחום דיני לשון הרע, ודרכם נסקר האיזון בין חופש הביטוי לבית הזכות לשם טוב. באותה פרשה ביקר העיתונאי אריה אבנרי לבטל צו מניעה שהוציא אברהם שפירא כנגד ספר אשר עמד להתפרסם כנגדו (הוא קרא פרק מקדים בעיתון 'ידיעות אחרונות' וכך ידע על הפרסום הצפוי).

השופט ברק (כתוארו אז) שב ושונה את ההלכות בדבר חופש הביטוי, אשר נשנו בפסיקה שוב ושוב: חופש הביטוי מהווה את נשמת אפה של הדמוקרטיה, מאפשר להציף את האמת על-פני השטח וכדומה.

השופט ברק מציין כי הזכות לפרסם פרסום אשר מהווה לשון הרע הינה חלק מחופש הביטוי וכי יש לאזן בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי.

אמנם, חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") מאזן בין ערכים אלו אך ישנם מקומות בהן מושאר רווח לשיקול דעת שיפוטי ולפרשנות שיפוטית היות וחוק איסור לשון הרע אינו מייצר איזון בעצמו אלא מותיר זאת לשיקול דעתו של השופט.

התרופה הטובה ביותר לשקר, קובע ברק, הינה אמירת האמת מנגד, ובאיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב מקום בו עסקינן באיש ציבור חופש הביטוי גובר.

באותה פרשה נתבקש צו מניעה זמני, אך ברק סירב לאשרו בקבעו כי "מתן ציווי לשעה יהא ראוי לאחר שהאחריות תוכרע, ולא טרם הכרעת האחריות בלשון הרע", וזאת מתוך גישה שמקום בו בחופש הביטוי עסקינן, מניעה מוקדמת מזיקה לדמוקרטיה.

עם זאת ברק מסייג: מקום בו הגנת הנתבע הינה הגנת בדים, ינתן ציווי לשעה.

גם ב.B>ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' נדרש ברק לאיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב: באותה פרשה פורסמה סאטירה חריפה ובוטה על מאמן הספורט לוני הרציקוביץ' אשר משווה אותו לעכבר, וזאת לאחר שהוא תקף את עיתונאי הספורט והשווה אותם ל"עכברים אשר יוצאים מן המחילות שלהם בכדי להסית את הנוער". השופט ברק (כתוארו אז) קובע כי היות וסאטירה היא אליגורית, וציבור הקוראים מודע לכך כי מדובר אך ורק בסאטירה, יש לבכר את חופש הביטוי ולהעדיפו במקרה של ספק.

השופט ברק מוסיף הלכות אשר נוגעות ל(אי) חסינותו של איש ציבור מפני התבטאויות פוגעניות: בהיות נשוא הסאטירה איש ציבור משקלו של חופש הביטוי אף מתעצם, היות וחלק מהסיכון הטבעי אשר נוטל על שכמו איש ציבור הוא סיכון חשיפותו לביקורת ציבורית נוקבת, חדה וחריפה. זאת ועוד: כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר יש לה נגישות לכלי התקשורת כדי להגן על שמה הטוב, ביהמ"ש יעניק לה הגנות חלשות יותר מפני לשון הרע ויחזק מעמדו של חופש הביטוי.

השופט רבלין הוסיף וציין כי חופש הביטוי נועד להגן דווקא על ביטויים מקוממים, ולא על ביטויים ערבים לאוזן אשר ממילא מקובלים על הכל.