חברות BGF ו-BGA (להלן ״החברות המלוות״ שבבעלות
ישראל פרי) נתנו ללקוחותיהן הלוואה בסיסית (להלן ״ההלוואה הבסיסית״), בגובה ההשקעה שלהן בתשלומי פרמיות רטרואקטיביים (תפ״ר) ובגובה דמי הטיפול של BGA.
על-פי חוזי ההתקשרות בין החברות המלוות לבין לקוחותיהן שהצגת בפני, החברות המלוות היו זכאיות לגבות את החזר ההלוואה אך ורק מהרנטות שהלקוחות אמורים היו לקבל מהמוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה עם הגיעם לגיל פרישה. כמו-כן, מכיוון שהזכות לקבלת תשלומים הייתה קיימת רק כל עוד הלקוח חי, פטרו החוזים את הלקוח ואת עזבונו מהחזר ההלוואה במקרה של פטירת הלקוח. מכאן שהחברות המלוות נשאו בסיכון הפטירה של הלקוחות, ועל-פי חוזי ההתקשרות חויבו הלקוחות בפרמיות בגין סיכון זה, בהתבסס על לוחות תמותה Ultimate A49-52. לחוזי ההתקשרות צורף נספח, שקובע לוח מקדמים. על-פי טבלה זו, לכל לקוח, על-פי גילו ועל-פי מצב בריאותו, נקבעו הפרמיות בהן חויבו הלקוחות.
המסקנה:
הבדיקה שערכתי מלמדת כי הפרמיה אותה חישבו החברות המלוות הייתה נמוכה באופן משמעותי מן הפרמיה אותה הייתה מחשבת חברת ביטוח.
