תבנית נוף מולדתו - איטליה

על השפעת איטליה עליו כתב ז'בוטינסקי: "אם יש לי מולדת רוחנית, הרי היא איטליה יותר מאשר רוסיה. כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה, נתגבש בשנים ההן בהשפעה איטלקית... אגדת גריבלדי,¹ כתבי מאציני,² שירת לֵיאופרדי וג'וסטי, העשירו והעמיקו את ציוניותי השטחית. מהרגשה אינסטינקטיבית עשוה להשקפה".³ לא סתם השקפה אידיאולוגית שגרתית, אלא השקפה מבוססת על פילוסופיית ביטחון שהתפתחה אצלו בתהליך אינדיבידואלי של אינטלקטואליזציות של סיטואציות. ז'בוטינסקי העריץ שני אנשים שאִתם נפגש בחייו: את הרצל, כמנהיג, ואת טרומפלדור, כמפקד וכלוחם. את השקפתו הוא פיתח בדיאלוג עצמי אינטנסיבי, מול גיבוריו התרבותיים. ראש וראשון להם היה ג'וזפה גריבלדי, שעליו אמר ההיסטוריון הבריטי אלן טיילור, שהתמחה באירופה בתקופה המודרנית: "גריבלדי הוא הדמות הנערצת היחידה ללא סייג בהיסטוריה המודרנית". בעיני ז'בוטינסקי, גריבלדי מימש את דמותם של אייבנהו וסיראנו דה-ברז'רק. הלאומיות שלו הייתה לוחמת, אוהבת, אינה מבקשת שכר.

הוא למד במפורט את קורות-חייו של ג'וזפה גריבלדי, את התפתחות התחייה הלאומית (הריסורג'ימנטו) בעם האיטלקי, ואת שלבי שחרורו מעול זרים ואיחוד איטליה. הערצה גדולה התעוררה בו לגריבלדי, לא רק כבחיר משחרריה של איטליה, אלא גם כהומניסט גדול, איש שוחר-שלום מטבעו, שמצוקת עמו המריצה אותו לאסור מלחמה, ושאכן הלך גם, בלי שיתבקש, להילחם לשחרורם של עמים אחרים, בדרום אמריקה ובאירופה. לימים כינו את ז'בוטינסקי: "גריבלדי היהודי".⁴

שלוש שנים בילה ז'בוטינסקי במִפנה המאה (Fin de siècle) ברומא, כעיתונאי וכסטודנט. תקופה זאת כאמור השפיעה עליו מאוד. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 שרר באיטליה ניגוד חריף בין המון אדיש, ציני, הדוניסטי, שחי לפי העיקרון של "האגואיזם הקדוש", לבין אליטה דקה, רדיקלית-סוערת שאופיינה על-ידי אידאליזם, אינדיבידואליזם אנרכיסטי, סוציאליזם לא מרכּסיסטי, ולאומיות.⁵ הוא היה בקשר אישי והושפע מן האינטלקטואלים המובילים: הכלכלן מפיאו פנטליאוני; ההוגה הפוליטי פרופסור אנטוניו לבריולה,⁶ והפילוסוף בנדטו קרוצ'ה.⁷ הוא נכח בפולמוס "משבר המרקסיזם" שבין המרקסיסטים-אורתודוקסים, לבין הרפורמיסטים והנאו-קנטיאנים, וגיבש לעצמו עמדה של "אדם ללא תווית".⁸ הימנעותו מאימוץ תווית אידיאולוגית היה גם סוד כוחו כאינטלקטואל של אמת, שפיתח אינטלקטואליזם ביטחוני, וגם מקור חולשתו, לפי שלא הובן ונרדף על-ידי בעלי תוויות, שהם רובם של האנשים. במהלך לימודיו פרסם רשימות בעיתונים ברוסיה ובאיטליה. הפסבדונים לרשימותיו ל"נובוסטי" של אודסה היה "אלטלנה".⁹ רשימותיו הפכו אותו למבוקש בעיתונות הרוסית. ב-1901, בעת שבילה חופשת קיץ באודסה, שכנע אותו אחד העורכים שלא לחזור ללימודים ולהצטרף לצוות העיתון במשכורת גבוהה יחסית.¹⁰ למרות גילו הצעיר הוא השתלב באליטה האינטלקטואלית, יהודית וכללית, של אודסה. עד מהרה התברר כי הצורך לנטרל את "ליל ברתולומאוס" בוער בעצמותיו.

ברומא נפגש ז'בוטינסקי לשיחות נפש עם מרקו ברוך. אחרי ארבעים שנה (1938), הוא סיפר בפריס, באירוע ליום השנה לייסוד בית"ר, על אותו ליל-קסם קיצי שעבר עליו ברומא, בצעירותו. לדבריו, באותו לילה הוא נפגש עם אדם מוזר, ששמו לא אמר לנוכחים דבר. הוא היה, לדברי ז'בוטינסקי, אדם בלתי-רגיל, שחותם הנדודים ואי-המנוחה היה טבוע בדמו. הוא השאיר על ז'בוטינסקי רושם כביר ובל ימחה: "הודות לו, נתגלה לי באותו לילה בכל עומקו סוד זה, ששמו 'המהפכה העברית'.

טיילנו ברחובות רומא השוממים, והוא שפך לפני את לבו. לפתע פתאום מצאנו את עצמנו למרגלות שער טיטוס. איש זה התכופף פתאום, הרים מן הארץ אחת מחתיכות הגיר המרובות המתגוללות במקום זה וכתב בה על עמוד האבן של השער 'העוד בוערת האש?'. שאלתיו: 'מה פירוש הדבר? והאיש ענה לי: 'אין דבר חשוב מן האש, ואם תדעך – הכל אבוד. ואם ישנה האש, יש לזרוע אותה כזרוע נושא משך הזרע. המהפכה היא שריפה. היא אינה נכנעת ואינה מתחשבת בשיקולים כל שהם. כמוה כאש השלהבת: היא יונקת מתוך עצמה את הכוחות הנסתרים והסמויים מן העין. זהו חוק המהפכה, ולכן לא חשוב כלל כל השאר, מלבד האש...". ז'בוטינסקי סיים את נאומו במלים: "זוהי תורתו וצוואתו של אותו איש, ששמו היה מרקו ברוך, ואת תורתו זו הריני מוסר לכם!".¹¹

בשיר בית"ר כתב ז'בוטינסקי:
אם תעל או תרד
בלהב המרד
שא אש להצית – אין דבר
כי שקט הוא רפש
הפקר דם ונפש
למען ההוד הנסתר.
ז'בוטינסקי אמר: "שוחחתי עם מרקו ברוך. שאיפתו הייתה – הקמת צבא עברי... המלה – גדוד עברי – נפלטה בפעם הראשונה בתולדות הציונות משפתיו".¹² לימוד יסודי של נושאי כתיבתו ובייחוד למד את הנושא הלאומי אצל עמים אחרים.
____________________________

בשבוע הבא: העיתונאים שולטים בעולם; חשיבותו של השבועון הציוני; "ראזסווייט" (השחר);
ז'בוטינסקי ידע תשע שפות; חולל מהפכה רוחנית; משבר מות הרצל; פעילות עיתונאית בטורקיה; מחזה פציפיסטי

1. ג'וזפה גריבלדי, פעל במאה ה-19. היה גנרל פטריוט ומנהיג איטלקי. מכונה גם "גיבור של שני עולמות" בעקבות פעולותיו הצבאיות באירופה ובדרום אמריקה. הוא נחשב לגיבור לאומי איטלקי ולאחת הדמויות המרכזיות במאבק לאיחוד איטליה במאה ה-19. (ויקיפדיה)
2. ג'וזפה מציני, פעל במאה ה-19. היה פטריוט, פילוסוף ופוליטיקאי איטלקי. הוגה דעות בולט של הרעיון הלאומי ומנהיג התנועה לאיחוד איטליה. בשל פעילותו נאלץ לחיות שנים רבות בגלות – בצרפת, שוויץ ואנגליה. מטרת פעילותו הייתה לאחד את מדינות איטליה ולהקים בה רפובליקה. (ויקיפדיה)
3. זאב ז'בוטינסקי, סיפור ימַי, שם.
4. שמואל כץ, ז'בו – ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, דביר, 1993, עמ' 29-28.
5. ראה, בנימין נויברגר, איטליה הפשיסטית, האוניברסיטה הפתוחה, 2009.
6. אנטוניו לבריולה, פעל במאה ה-19, היה פילוסוף וסוציאליסט ונחשב לאבי המרכּסיזם האיטלקי.
7. בנדטו קרוצ'ה, בן המאות 19 ו-20, היה מבקר, פילוסוף ופוליטיקאי איטלקי. עסק בפילוסופיה של ההיסטוריה ובאסתטיקה. היה ליברל בולט. (ויקיפדיה)
8. סבטלנה נטקוביץ', "פולמוס 'משבר המרקסיזם' וגיבוש תפיסותיו האידיאולוגיות המוקדמות של ז'בוטינסקי: 1903-1898", עיונים בתקומת ישראל, כרך 22 (2012), עמ' 24-1.
9. בזכרונותיו הסביר ז'בוטינסקי כי בחר את השם מתוך טעות. "אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי וחשבתי כי תרגומו 'מנוף'. אחרי-כן נודע לי שתרגומו באמת 'נדנדה'." אירוניה של ההיסטוריה היא שאחרי 47 שנים, ושבע שנים אחרי מותו של ז'בוטינסקי, בחר ממשיכו, מפקד האצ"ל מנחם בגין, להעניק את השם הזה לאונייה שהובילה נשק מצרפת למדינת ישראל הצעירה. אונייה זאת עלולה הייתה לגרום למלחמת אחים. תותחי צה"ל העלו אותה באש. פרשה זאת נמצאת בלב השיח הישראלי עד כתיבת שורות אלה.
10. זאב ז'בוטינסקי, סיפור ימַי, שם.
11. טריינין, מרקו ברוך, שם, עמ' 132.
12. רשם המסאי והמתרגם בן ציון ידידיה. מצוטט על-ידי וינשל, מרקו ברוך, שם, עמ' 129.