שבירת המתקפה הסורית

ביום ג' 9 באוקטובר בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, שעה ששאול חמישה וחבריו התכוננו מדרום-מזרח לחרמונית לבלום התקפת מחץ משוריינת סורית, חזרו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר מפגישתם עם המפקדים הבכירים של חזית הדרום. את בכירי צה"ל הנחה דיין כי בחזית הצפון לא תהיה נסיגה "אף לא סנטימטר אחד... אנו לוחמים עד האיש האחרון... נאבד שם את כל השריון – נאבד את כל השריון, אבל נאבד אותו תוך שנגמור את השריון של הסורים". אם יהיה צורך לשם כך להחליף מפקדים כולל את אלוף הפיקוד, יש לעשות זאת. יש לבדוק את כל אמצעי הלחימה ובכלל זה הפצצת דמשק".¹

בישיבת הממשלה שהתחילה ב-10.30, אמר משה דיין: "הכוחות ברמה נלחמים טוב. הבוקר זה הולך טוב. צריך לעשות מאמץ מכּסימלי כדי להוציא את סוריה מהמלחמה. הוריתי לרמטכ"ל ללחום עד מָוֶת, ובלבד שלא לזוז משם. צריך להרוס אותם, ובשביל להרוס אותם אני מציע לאפשר לתקוף לתוך דמשק מטרות צבאיות וכלכליות... רמת הגולן היא הבית. אם שם מתמוטטת החזית, הם בעמק הירדן. ההצעה המומלצת היא לעשות מאמץ ברוטלי עד שנכריח אותם לסיים את המלחמה. לא כן הדבר בחזית המצרית, שם אין לנו האפשרות והכוח הפיסי לזרוק אותם אל מעֵבר לתעלה. ייתכן שאני יותר פסימי מדדו, אולי בגלל הגיל". תוך כדי הישיבה מגיע דיווּח כי מטוסי חיל האויר התקשו להפציץ בשל עננים מעל דמשק. אחר-כך הגיע דיווח חדש כי הפציצו את רוב המטרות. כעבור זמן יתברר כי רק חלק קטן מהמטרות נפגע. פצצות נפלו בטעות על מרכז תרבות רוסי ובנין הטלוויזיה.²

סגן-אלוף יוסי בן-חנן (לימים אלוף), מג"ד בחטיבה 188, שסיים את תפקידו, קיבל חופשת חתונה ובילה עם אשתו את ירח-הדבש בנפאל, ואז פרצה המלחמה. הוא חזר לישראל ב-8 באוקטובר והתכַּוֵּן לרדת דרומה, לחזית המצרית, אבל ראש הלשכה של מפקד גייסות השריון טִלפן אליו לנמל התעופה לוד, ואמר לו: "יש ברוֹך. סע מהר לפיקוד הצפון". בחדר המלחמה של אלוף הפיקוד יצחק חופי קיבל בן-חנן משימה, לקבץ את שרידי חטיבה 188 ולפקד עליהם. יחד עם הסמג"ד שמואל אסקרוב, קצין המודיעין צורי, קצין הקשר חנן וקצין האפסנאות יוני, אירגן בן-חנן את היחידה. הוא סיפר: "אספתי את מטה החטיבה וביקשתי דו"ח. אנשי המטה לא ידעו מה קורה בחטיבה של ינוש. מצפון לנו לחמה חטיבת מילואים בפיקוד אוֹרי אור. טנקים של יחידות מילואים זרמו אלינו. איציק בן-ארי הביא טנקים בלי אנשים. השתלטנו עליהם וצִוַּתנוּ אותם. אספתי בסככה את כל האנשים שהיו בבסיס. אדם שהגיע טרי מנפאל ושׂשׂ לקרב נפגש עם אנשים שעברו טראומה. עיניהם היו בוהות, אחדים מהם היו פצועים. הם לא נראו כמו לוחמים. שאלתי: ׳מי רוצה להילחם ולנקום?׳. כל הקצינים רצו. צוָתים של שלושה-עשר טנקים נשארו בלי מפקד פלוגה, רק עם מפקדי מחלקות וסמלים. נהג הטנק שלי היה סמל המבצעים של הגדוד, והטען-קשר היה רב-סמל פלוגתי".³

ב-9 באוקטובר בבוקר היה "כוח בן-חנן" עתודת השריון היחידה בגזרה הצפונית של רמת הגולן.

אחרי שנבלמה ההתקפה הסורית הראשונה ב-9 באוקטובר, סמוך לשעה 08.00, ראה קאולי שתי שדרות ענקיות של שריון סורי מתקדמות מח'אן-ארנבֶּה דרומה, ודִּוֵּחַ לבן-גל. בגלל המרחק לא היה אפשר לטַוֵּחַ את תותחי הטנקים על השריון הסורי, ומטוסי חיל האויר הישראלי היו עסוקים בשמי תעלת סואץ ובהפצצת דמשק. בשעה 08.30 הנחיתו הסורים על "עמק הבכא" הפגזה ארטילרית חזקה מאוד. השמים היו אפורים מרוב פגזים, הרעש היה מחריד, רסיסים מילאו את האויר והראות השתבשה. "בבוקר תקפו אותנו מסוקים סוריים", סיפר קוגל. "הטנק של זמיר הפיל מסוק בפגז שפגע בול, והיחידה של סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו טיפלה באנשי המסוק. אחר-כך התחילה הפגזה נוראית ונמשכה שלושת רבעי שעה. הורדתי את רוב הכוח למדרון אחורי. פגז שמתפוצץ ברמת הגולן מעיף נתזים של אבני בזלת, והם מסוכנים לא פחות ממנו. פקדתי להשאיר טנקים אחדים בתצפית".

מאה ושִשים טנקים סוריים, מהחטיבות המשוריינות 81 (טנקים טי-62) ו-65 מ"כוח אסד", נלחמו מול עשרים ושניים הטנקים הישראלים שהיו ב"עמק הבכא" ונגד עשרת הטנקים של זמיר שהיו על הבוסטר. בכל הקרבות שהיו עד אז ב"עמק הבכא" ניצחו הישראלים ואחת הסיבות הייתה עליונותם הקרקעית, אבל ב-9 באוקטובר השיגו הסורים עליונות קרקעית. איתן קאולי שאל את אלדר במכשיר-הקשר אם הוא רואה משהו. "לא", ענה אלדר, וקאולי עלה בטנק על הרכס. הוא סיפר: "ראיתי עשרות טנקים מתקדמים במהירות, במרחק ארבע מאות מטרים ממני. בכוח שלי היו שבעה טנקים ולאמנון לביא היו שבעה. בסך-הכל ארבעה-עשר טנקים בקו הראשון. אפרים לאור ואני ירינו. הטנקים הסוריים היו כל-כך קרובים אלינו עד שלא הייתה הנמכה לתותחים שלנו. הם לא יכלו לפגוע. דיווחתי ליַנוש".

אמנון לביא: "בגלל ההפגזה לא ראיתי את הטנקים שלי. יוס פקד עלי לדלג מאתיים מטרים לאחור ולעזוב את העמדות. פתאום שמעתי את קאולי מדַוֵּחַ על כמות עצומה של טנקים קרובים מאוד. ניסיתי להתקשר עם יוס והוא לא ענה. חזרתי לעמדות תחת ברד של ארטילריה, וכשהגעתי לעמדות נגמרה ההפגזה, וראיתי את הטנקים הסוריים במרחק חמש מאות מטרים. היו אִתי ארבעה טנקים: שלי, של מפקדי המחלקות עופר גלוזמן ויעקב מרסל, ושל המט"ק ניר קרן-צבי. ירינו כמו משוגעים אבל הסורים התקדמו. משמאל, מאחור, ראיתי טנק סורי עם דגל אדום של מפקד. הפניתי את הקנה לאחור ואז נכנס הטנק של עופר לקו האש שלי. הודעתי לשלושת הטנקים שלי על פריצה משמאל. ירינו לכיווּן מערב. קשר עם יוס כבר לא היה לי. הובלתי את הטנקים שלי לעמדה סלעית סמוכה, כדי לירות מן האגף בטנקים הסוריים השועטים למערב. אחדים מהם היו בקו גובה אחד אִתנו, ויריתי עליהם. אחרי כמה דקות ראיתי את קהלני לידי".

על-פי הדיווחים שקיבל מקאולי, מנפשי ומזמיר, על-פי הדברים ששמע ברשתות הקשר של כל הכוחות ועל-פי מראה עיניו (מגבעת החפ"ק), הגיע אביגדור בן-גל למסקנה: מערך הבלימה הישראלי נסדק, והמצב קשה מאוד אבל לא נואש. עליו לקבל החלטה אם לסגת מ"עמק הבכא" ומקו המעוזים ולסכן את כל רמת הגולן, או לנסות להדוף את הפריצה הסורית שכבר הייתה לא פריצה אלא תחילת של הבקעה. הוא כבר ידע שקהלני ופלנט חזקים מאוד בלחימת שין בשין מטְּוָחֵי אפס, ושזמיר ופקודיו הם "טייגרים" לא רק על-פי שם-הקוד שלהם ברשת הקשר. רפאל איתן ביקש ממנו להחזיק מעמד והבטיח לו תגבורת. רק כוח רזרבי אחד היה לאיתן, יוסי בן-חנן ושרידי חטיבה 188. בן-גל החליט להחליף את אלדר ופקד על קהלני לעלות לרמפות של "עמק הבכא" עם הפלוגה של פלנט ולקבל את הפיקוד על הגזרה.

"כשהתחילה התמוטטות ב׳עמק הבכא׳ הייתי עם פקודַי באזור אל-רום", סיפר אמי פלנט. "לא היה לי מושג מה מתרחש. זה היה אחד מחטאי השריון, מפקדים כמוני לא תודרכו במהלכים כלליים בגִזרה ובחזית. אולי המצב היה ברור ליַנוש, אבל הוא דיבר עם קהלני ברשת החטיבתית, מחוץ לתחום שלי. אני חושב שגם הוא לא ידע מה המצב האמיתי, הרי הוא הרשה לי לנוח ולתקן את הטנקים. עד אז ירינו כמה מאות פגזים, ואני רוקנתי שלוש בטנים (של הטנקים). כמות עצומה של פיח הצטברה בהן, ותותחים אחדים חדלו לירות מפני שהסדן לא נסגר.

טיפלתי בטנקים כשפקד עלי קהלני לצאת מיד לגזרת החרמונית ב׳עמק הבכא׳. הכנו מהר את הטנקים. קהלני נסע ראשון, אני אחריו ושאר הפלוגה אחרי. בשעה 09.00 הגענו לגזרת הקרב, ומיד ראיתי שהמצב חמור מאוד ושההֵערכוּת לקויה. לא הייתה תצפית על העמק, לכן הגיעו הסורים עד כוחותינו. היה אפשר לאתר פינה נקיה ולִצפות אבל זה לא נעשה, לכן נקלענו לקרב התאבדות. הסורים התקדמו מערבה ואנחנו היינו בתוך ים הטנקים שלהם".

בתוך שדה חרוש, במרחק שלוש מאות מטרים מעמדות הירי, ראו קהלני ופלנט טנקים ישראלים. אחדים מצִּוְתֵי הטנקים האלה ירו בטנקים הסוריים, אחדים נסעו לאחור כדי לתדלק ולהתחמש, ואחדים ברחו. בן-גל עצר שניים מן הבורחים והחזירם לשדה הקרב. קהלני התקרב לשני טנקים ישראלים, אחד נטוש ואחד פגוע, ואיגף אותם כדי להגיע לחלק הצפוני של הגזרה, אל הוואדי שהסורים עלו בו ל"עמק הבכא" יומיים לפני-כן. במרחק מטרים ספורים ממנו ראה קהלני שלושה טנקים סוריים 'טי-62', שנחשבו לבלתי-פגיעים. "עצור!", קרא לנהג, ופקד על התותחן לירות.
"איזה טוָח?", שאל כיליון.
"לא חשוב, תירה!", צעק קהלני.
כיליון השמיד שני טנקים סוריים בזה אחר זה, ואז נתקע תרמיל ריק בבית הבליעה של התותח. קהלני והקמב"ץ גידי ניסו לשלוף אותו, ואז צודד הטנק הסורי השלישי את התותח שלו לכיוון הטנק שלהם. "מול עיני היה התותח הענק והמאיים, אבל אנחנו היינו יותר זריזים", סיפר קהלני. "ירינו ראשונים, וגם הטנק השלישי הושמד". טנק רביעי נע לקראתם. כיליון ירה, הטנק הסורי נפגע, אבל המשיך לנוע. פגז שנורה מטנק ישראלי אחר עצר אותו. "זֵעָה קרה אפפה את כל גופי", כתב קהלני בספרו. "הכול נראה כחלום-בלהות. שכחתי את אמי (פלנט) ודאגתי לתפיסת עמדה טובה, משם אוכל לעצור את הסורים. ממקומי לא יכולתי לראות את כל הגזרה. עיני התרוצצו וחיפשו אחר טנקים סוריים נוספים שמחפשים קורבן. מסביבי היו טנקים שלנו כצאן ללא רועה".

קהלני תפס עמדה מעל לוואדי והתקשר עם קאולי, שהיה מדרום לו. הוא ידע שעליו להתקדם ולתפוס שוב את העמדות החולשות על "עמק הבכא", במרחק שלוש מאות מטרים ממזרח לו, אבל איך? ועם מי? טנקים סוריים עלו מתוך הוואדי. בדקות אחדות השמיד הטנק של קהלני חמישה מהם. טנקים ישראלים מכוחות אחרים לחמו בקרבתו אבל לא היה לו קשר אִתם, על כן לא היה יכול לארגן אותם.

בקשר שמע את קולו של בן-גל: "קהלני, כאן מח"ט, דו"ח מצב".
"כרגע אנחנו שולטים במצב", ענה קהלני. "מגיעים לכאן כלים נוספים. הארטילריה מפסיקה. אנחנו שולטים במצב".
היה פער לא קטן בין המצב ובין הטון האופטימי של קהלני, שסבר כי עליו לחזק לא רק את רוחם של פקודיו אלא גם את רוחו של מפקדו.
בן-גל: "קהלני, כאן מח"ט. הכל בזכותך, תאמין לי. כל הכבוד לך, כל הכבוד לך ולסגן שלך איתן קאולי". גם בן-גל ניסה לעודד את פקודו ברגעיו הקשים. הוא ידע שקהלני לא דייק בתֵאור המצב. היו לו עוד מקורות מידע. הוא הוסיף: "אני רוצה שתודיע לי כמה טנקים סוריים הושמדו באזור".
קהלני: "בהערכה גסה בין שִשים לשבעים כלים. אם יש לך כוח חדש, שיתפוס את הקו הקדמי וינצל את ההצלחה כדי להשמיד אותם עד הסוף, זה יהיה טוב מאוד. אסור לנו להרפות לרגע".
בן-גל: "המתן. אני מחכה לתגבורת ואז נמשיך, לפי אישור".
קהלני: "כרגע אתה יכול להיות רגוע, אצלי הכל בסדר. אני רואה כלים שמצטרפים אלינו, וזה טוב מאוד".
בן-גל: "קהלני, אני מעביר את הגִּזרה לאחריות שלך".
קהלני: "הבעיה היא שהרוב אינם מאזינים בתדר שלי, ׳שוטר', ואני לא יכול לדבר עם המפקדים".
בן-גל: "אני אעביר אותם אחד אחד. רק רטס לא יהיה אצלך".
קהלני קיבל את הפיקוד על "עמק הבכא" אבל לא יכול היה לשלוט בו מפני שלא היה לו קשר עם רוב הטנקים, ומפני שהטנק שלו היה מעל לוואדי.
פלנט דִּוֵּחַ: טנקים סוריים רבים עולים בוואדי.

בן-גל לא נדבק באופטימיות שקהלני התאמץ לשַווֹת לקולו, ושלח ל"עמק הבכא" חמישה טנקים מהעתודות החטיבתיות, בפיקוד קצין המבצעים ברוכין.
"כוח ברוכין" נלחם, יחד עם קאולי ופקודיו, בקִדמת הגִּזרה. שני טנקים מהכוח הזה נפגעו ולוחמים אחדים נפצעו. ברוכין פינה את הפצועים ל"עמק הבכא" והצטרף לכוח של זמיר בתל-ג׳ית.

רנן שור היה העיתונאי הראשון שפרסם כתבות על הקרב ההוא. שור הוא גם האיש שטבע את הכינוי "עמק הבכא". אחרי תשע שנים, ברשימה "בחזרה לעמק הבכא", שכתב בירחון "מוניטין", סיפר שור איך הטיל בן-גל ל"עמק הבכא" את "הקלף האחרון" של חטיבה 7 - גדודו של משולם רטס – וציטט את סיפורו של בן-גל על משימת ההתאבדות הזאת:

"כאשר הסורים פרצו, ב-9 באוקטובר, את העמדות שלנו, הזעקתי את רטס והכוח שלו, שפִטרלו מצפון לחרמונית. המצב היה קריטי. הייתה לי בשבילו משימה קשה והחלטתי שעלי להסביר לו אותה אישית. נסעתי אליו עם הנגמ"ש, נפגשנו (במרחק) שניים-שלושה קילומטרים מהוואדי שדרכו ניסו הסורים שוב ושוב לחדור לעמדות שלנו. הראיתי לו על המפה לאן עליו להגיע, ותֵיארתי לו את המתרחש. הוא הסתכל על המפה והתבונן בי.
"׳ינוש׳, אמר לי בשקט, ׳אתה נותן לי משימת התאבדות׳.
"הקול נתקע לי בגרון. ׳כן, רטס׳, אמרתי לו. ׳זאת משימה מסוכנת מאוד ואני צריך אותך שם. אני מפקפק אם אחרים יסכימו לזה. הם בּוַדַּאי יהיו מודעים לסיכון פחות ממך, וגם יהיו פחות זהירים׳.

"׳אני אעשה בשביל ינוש׳, השיב לי, ׳אבל שתדע, בשביל אף אחד בעולם לא הייתי עושה דבר כזה, גם אילו זה היה איזה פוץ עם ברזלים של אלוף. גם אילו הרמטכ"ל היה אומר לי הייתי מסרב. בשבילך אני אעשה את זה, אבל תגיד לי רק דבר אחד'.
"׳מה?׳, שאלתי.
"'זה באמת-באמת חיוני?׳.
"׳חיוני׳, אמרתי לו. זה היה הרגע הכי קשה שלי במלחמה".

הגדוד של רטס הגיע לאזור הוואדי בסביבות שעה 10.00, והמג"ד לא הספיק להילחם הרבה. הוא נהרג מפגיעה ישירה, ופקודיו נשארו ללא מפקד. קהלני לא הצליח להיכנס לתדר הקשר שלהם. מפקד המחלקה עמיר נאור נסע מטנק לטנק, קיבץ את פקודיו של רטס והעביר אותם לפיקודו של קהלני. רנן שור סיפר שבשלב מסוים עמד הטנק של עמיר נאור יחיד מול הוואדי, ועצר את הפריצה הסורית זמן-מה.

"רטס נסע ראשון ל׳עמק הבכא׳", סיפר עמיר נאור. "הטנק שלי היה השלישי. טנקים סוריים ירו עלינו ממרחק שש מאות מטרים. רטס נהרג. הטנק השני פינה אותו, וכך הייתי ראשון. הבלגן היה טוטלי. מהכוח של רטס נשארו שישה טנקים בלבד. לידנו היו טנקים של כוחות נוספים – מחטיבה 188 ומאנשי מילואים – והם ברחו. העברתי את הגדוד לרשת של קהלני.

"הקרב היה בטוָחים של עשרים וחמישה מטרים. ברגע מסוים נגמרו הפגזים בטנק שלי. אמרתי לקהלני במכשיר-הקשר שאין לי פגזים. הוא סגר את מכשיר-הקשר כדי שהסורים לא יאזינו לשיחה. הטנק שלו היה במרחק ארבעה מטרים משלי. צעקתי לו שאני נוסע לאחור, להתחמש, אבל הוא השיב, ׳לא חשוב. תישאר מעל לוואדי׳. בכדורי 0.3 יריתי בטנקים טי-62. רק הטנקים של קהלני ושלי היו שם".

בקצה הדרומי של "עמק הבכא", ליד מוצב 107, נלחמו יאיר נפשי ופקודיו. היה זה יום המלחמה הרביעי שלהם ברציפות. מפקד המחלקה שמואל יכין סיפר: "עמדנו על כיפת הבוסטר, טנקים אחדים, וראינו את ׳עמק הבכא׳ כמו על כף-היד. כוח סורי עצום תקף עם עשרות טנקים והרבה נגמ"שים ומשאיות על שטח מצומצם, קילומטרים אחדים. הסורים נראו כמו קן של נמלים. יאיר נפשי השאיר אותי לפקד על המחלקה ונסע למקום אחר. מפקדי הטנקים התקשרו אלי ושאלו מה לעשות. לא ידעתי מה לומר להם. ראיתי את קץ המדינה. מי יכול לעצור כוח כזה? נפשי חזר והוביל אותנו באיגוף מהיר לעמדות, מול ׳עמק הבכא׳. את הקרב קשה לתאר.

כמו במערבון, מי ששולף ראשון נשאר בחיים. קרב בטוָחים של חמישים מטרים ומאה מטרים. יורים ראש בראש. עמדנו בעמדות והסורים עולים ועולים. כשירדנו לאחור, לבצע תרגולת ולחמש מתוך הבטנים, לא יכולנו לחזור לעמדות. הסורים כבר תפסו אותן. כל דקה נצח. כל אֵרוע סיפור. בשלב מסוים לחמתי ליד קהלני שכם אל שכם. ראיתי אותו מסמן לכל הטנקים לעלות ולירות. אפילו טנק אחד לא זז. ראיתי שהוא משתולל. אפילו טנק אחד לא זז!".

______________________
בשבוע הבא: עדויות לוחמים ומפקדים על השלב המכריע במערכת "עמק הבכא", טנק מול טנק, ב"עמק הבכא"; גבורתו שלש אביגדור קהלני, היסוסיו של אביגדור בן גל; תגבורת בפיקוד יוסי בן חנן מגיעה לשדה הקרב בשנייה האחרונה; מקומו של האיום הגרעיני; על-אף ההישגים בקרבות, הערבים השיגו את מטרת ההיסטורית.

1. שמעון גולן, מלחמת יום הכיפורים, שם, עמ' 529.
2. משה דיין, "אבני דרך", 1976; שמעון גולן, שם, עמ' 566; יגאל סרנה, "להרוס את דמשק", "ידיעות אחרונות", 17 בספטמבר 1991.
3. ראיון עם יוסי בן-חנן, 19 באפריל 1977.
4. אז כתב העיתון "במחנה" בשרות חובה ואחר-כך קולנוען. נפטר השנה.