תערוכת "קתדראלות להמונים" מספקת מבט נדיר אל תחנות המטרו המרשימות שנבנו בימי סטאלין כ"ארמונות לפרולטריון". עבודותיה של האמנית לנה לב מספרות כיצד שימש המטרו במוסקבה כמקדש חילוני לצורך הטמעת האידיאולוגיה. התערוכה תוצג במוזיאון תל אביב החל ב-9.7.10 ועד תחילת אוקטובר.
האמנית לנה לב נולדה בלנינגרד ב-1952. לאחר שנים של שהות בישראל ובאיטליה, חזרה לב למולדתה ועקבה מקרוב אחר אחד הסיפורים ההרואיים של ארצה: תחנות המטרו של מוסקבה. עבודותיה של לב, המוצגות בתערוכה, עוקבות במבט בוחן, נועז ונדיר אחר האולמות התת-קרקעיים של תחנות הרכבת המרשימות של מוסקבה, שנבנו בימי סטאלין כ"ארמונות לפרולטריון".
עיקר הצילומים נעשו בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהמוני הנוסעים ממלאים את התחנה, רק דמויות בודדות נראות בקבוצת עבודות זו, דמויות הנדמות לפליטים. הן עטופות בבגדים מגוננים מפני הקור ומיטלטלות בין ערנות לתרדמה, מטענן צמוד לגופן וכמו הפכו חלק ממנו. הן שרועות על ספסלי האבן רחבי השוליים כפליטות של מאבק חסר סיכוי.
עדשת המצלמה של לנה לב חושפת פרדוקס בבנייה ההרואית של המטרו. מצד אחד המבנים נולדו להכיל בממדיהם המונומנטאליים גוף אנושי המבקש להתביית, ומצד שני זוהי בנייה שהאידיאולוגיה מרחיקת הלכת שמאחוריה שאפה להפוך את מוסקבה מבירה עתיקה למרכז הפרולטריון העולמי, לטעת "זרעים של מוסקבה החדשה, הסוציאליסטית", כדברי העיתונאים של אותה תקופה. נדמה כי יותר מכל, עבודותיה של לב מעידות כי אדריכלות ראווה זו הייתה זרעים ראשונים לעיר שלא התממשה מעולם.
במשך דורות שימש המטרו מעין מקדש חילוני. מעוטר בפסלים ומוזאיקות המהללות את פעילותו של האדם הסובייטי, במדינה שבה אסור הפולחן הדתי. תחנות המטרו במוסקבה אפופות איכות מיסטית ויופי כמעט סוריאליסטי, אך נטולות כל היבט של יעילות.
עבודותיה של לב מנסות לגעת בקשר הייחודי שיש לנוסעי המטרו אל חללי התחנות, והיא מצביעה על ממד רוחני שאינו קשור לממד דתי. עבודותיה לא מתייחסות למקרים ספציפיים, אלא מספרות סיפורים קולקטיביים עם נופך אוניברסאלי.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
