אינפלציה של תארים אקדמיים

מה, לא שמעת? לא ידעת? שמור את תעודת הבגרות במעמקי המגירה, הנח לה להצהיב, כי למען האמת, היא שווה פחות מפרוטה.

נראה שבמדינתנו הקטנטונת, צריך תואר ראשון רק כדי לענות לטלפון, או למזוג כוס קפה לבוס שרגיל להתעמר ב"פקודיו". הכל מותר כאן, ללמוד וללמוד עד כלות הנשימה, או אולי עד לפנסיה הממאירה.

איפה הם אותם ימים בהם תעודת הבגרות הייתה ראויה להתייחסות? היכן תקופת הזהב שבה היו מתפעלים ממך בראיון, אפילו אם לא סיימת תואר ראשון. אולם, היום קיימת אופנה חדשה, ולא אין כוונתי למותג של ג'ינס, או לאופני רכיבה חדשים, אלא לתארים על גבי תארים, הם נערמים אחד על השני בלי סוף ונשאלת השאלה, האם הם באמת נחוצים? האם קיומנו במדינה לא שווה בלי שני תארים או שחלילה, מה עם ההרשמה לדוקטורט?

אינפלציה של תארים אקדמיים באוניברסיטה או במכללה, זה הטרנד החדש רבותיי. במודעות הדרושים כמעט שאפשר לקרוא בין השורות: יש לך רק תואר ראשון? חבל על זמנך, אל תתקשר. המשך בינתיים להיות עובד קבלן ולפרנס בכבוד את חברת כוח האדם.

ואז שהגיעה העת, רגע לפני סיום תואר שני, בין עבודות שונות ועם שק של חלומות שממתינים להתממש, הטלפון מצלצל ומה שלא חשבת שיקרה לעולם קורה. את או אתה מתחיל להצטער שלמדת כל כך הרבה, אולי היה עדיף להישאר עם שתיים עשרה שנות לימוד או תואר ראשון? כשמבעד לקו נשמעת הסיסמא: "אני חייבת לומר אבל אתה יותר מידי מוכשר\ת" באנגלית זה מצלצל טוב יותר: "טו-קוולפייד".

בישראל תארים אקדמיים הפכו לברורים מאליו, בשביל לעבוד בחנות בגדים אתה מקסימום צריך להיות מעצב אופנה. בשביל למכור מיץ חדשני, חובה עליך להיות בעל תואר בשיווק, או חפצה את להיות מזכירה לכי לך ללמוד במדעי החברה.

ישנה נהירה רבתי, אל תוך מגדלי השן אל כיוון תחומי לימוד נחשקים שלאחר סיום הרדיפה אחר התעודה, יאה זה לחפש בקניון עניבה או שמא חפת. משיחות של שנים במסדרונות אני למדה, כי סטודנטים רבים למשל, למשפטים, לומדים את המקצוע, לא חלילה משום שפועם בליבם הרצון האמיתי להיות עוד עורך דין אפור מן השורה.

אלא מאחר שהם חפצים בשם תואר הנכסף שיתלווה לשמם ואז לא יהיו עוד כאחד האדם: צירוף של שלוש אותיות בראשי תיבות, בדומה לשילוש הקדוש: "עורך דין". התואר, יכול להקפיץ אותך לגבהים חדשים. חוץ מזה, שמדליק ללבוש שחור, שילובו עם צמד מילות הקסם: עורך-דין" זה מיד נותן כבוד, שהרי כעת מי לא ירצה לשמוע אותך? את לא עוד קופאית עמומה בסופרמרקט שמתפרנסת ממשכורת רעב. את ואתה עורכי דין מן השורה ומדוע שלא שילמתם על התואר במיטב כספכם. עכשיו אתם במקום אחר בחיים, בליגה של החשובים, של יושבי המעלה: עורכי-דין, הם הרי הכי ישרים.

בקבוצה שכזו אפשר לראות משחק כדורסל ולדבר תוך כדי על דיני עונשין, ובמידה שישנן בנות בסביבה, מה נצטרך עוד רק קוויאר ואלכוהול שישלימו את התמונה? הבחירה במקצועות הלימוד הנחשבים לאטרקטיביים יותר הורסת את תחומי הלימוד האחרים בעיקר אלו המשתייכים למדעי הרוח. מדוע יבחרו סטודנטים במקצועות הרוח? במה שמודר מלכתחילה מהשיח החברתי. מדוע לחפוץ ברוח אם אפשר להעדיף את החומר כמה שיותר, הרי אפילו בממשלתנו "המצליחנית" כמה כבר אנשי רוח יש? אולי הייתה נראית אחרת אם היו מנהלים אותה סופרים ומשוררים.

הציבור בארץ נגרר אחרי רדיפת הממון, אחרי עמקי הסיליקון, ומפלל לרגע שבניו או נכדיו ישבו אי שם על כסא מרופד באחד הבניינים הגבוהים שם בטח יש אספרסו לאנשים החשובים. הבחירה בתחום לימוד, אין ספק, כי לרוב תמיד כרוכה בהתחבטויות ולבטים. בלתי אפשרי הוא להתמקד רק בחלום האישי, היום חובה על כל סטודנט לרצות את משפחתו וסביבתו, שהרי מה יחשבו עליו אם יחליט ללמוד אומנות או מחשבת ישראל? שהרי אם תחליט לעשות כן, כל סביבתך תטרח להזכיר לך כל העת כיצד תואר שכזה בדיוק תורם?

בחברה שאלו הן סדר עדיפויותיה, מדוע שנתפלא כי אנו כמעט אוכלים את השני, לא נוטים לפרגן ובו בעת מרימים גבה ומתפלאים בעוצמה על צוות מנהיגות שמנווט אותנו לדרך לא דרך. קל לנו לכולם להאשים את כולם מלבד את עצמנו, רחמנא ליצלן.