(לפני כשישים וחמישה מיליוני שנים, בסוף תקופת ה"סֶנוֹן", לפי הגאולוגים, התחילו לעלות - בקימוּט אַדִּיר - מֵהַשׁכָבות שֶׁבּקַרקָעִית אוקיָנוּס "תֵּטִיס" - רצוּעוֹת הָרים, כּמו האַלפּים, הקַרפָּטים, הרי הקַוְקָז, הרי צפון-אפריקה והמזרח-התיכון. לאחר "המַהְפֵּכָה הָאַלְפִּינִית" הזאת, שנמשכה כּמה מיליוני שנים, - נשאר "הַיָּם הַתִּיכוֹן" כּשָׂריד מהאוקינוס הזה, כשהוא מוקף ברצועות הרים אלה, שיצרו - בּערך - את הגאוגרפיה האזורית המוכּרת שלנו, כּולל את ארץ-ישראל, שקודם-לכן היא לא הייתה קיימת ע"פ היבֶּשֶׁת, פרָט להרי הגְרָנִיט הקדוּמים של אֵילת ודרום סינַי, שהיו בּחֶלקו הצפוני של "הָאִי הָעַרְבִי-נוּבִּי", שֶׁבָּלַט מֵעל-פּניּ הָאוּקיָנוּס "תֵּטִיס").
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
