המפות שורטטו, הדרך נסללה, התיק הועמס.
כולם יודעים כי מסעם החל. איש אינו היה לשליח, אך מצפנם הטבעי הוא שדחפם.
צעדם הראשון מסתיר את השְביל, אך עֵצי הדרך וענני הרוח נולדים כמוֹרִים; מורים כי מסעם הוא כבלתי נמנע. הוא בן הגורל. בת המזל. מסעם כבר נחקק.
הוא הֶחל.
אנו מעדיפים לעצום עיניים. כבר עייפים. צֵעדת שעות עֵרב, בלא מים, נוטעת יובש אלוהי המייחל לנווה מדבר משתקף באופק.
אנו ממציאים כוחות עליון, והשביל המפותל שבליבו אנו פוסעים - הופך אט אט לבלתי מוכר. כאילו שביל אחר; שביל מקביל. שביל, שאין מפותיי שרטטוהו.
הנוגָב האלוהי דוחף אותי הלאה. מוזר כי דווקא תחושת היובש היא שמניעה גלגליי, בעוד השובע הוא שמאט צעדיי.
האופק ממשיך ולובש פני זרים. כאילו פניו של סתיו חדש שאינו עוד מוכר.
כאילו ישן - עד כי אין זיכרון.
רוחי יודעת כי צעדיי - כמוהם כצעדי עיוורים; בעוד זיכרון הרגש הוא שמובילני - הוא חרישי ובלא קול קורא.
הדחף הבלתי נשלט שב ומניע את רגליי; מוביל אותי לאורכו של שביל השאלות. אמתי יסתיים? אמתי אגיע לקיצו המיוחל? אמית אראה הסוף? (האור?)
אני ממשיך. השאלות כנשכחות. השביל מתפתל. אנו צועדים.
אנו חיים היובש, וכך שבים ושותים. ממשיכים ופוסעים במשעול הפרח, ואיננו יודעים מה בנעשה. מדוע בעצם הולכים? לאן? ומי מובילנו?
סימני החזרה נבלעו ברוח הדרך. הם אינם עוד בנמצא.
למשך זמן היו הם לסימני החיים שלנו, הזיכרון לתחילת הדרך. זיכרון ההתחלה.
השאלות מתאדות.
אוויר המדבר כשותק מחדש. הרגלים ממשיכות מלאכתן.
אינן יודעות לאן.
כך הן ממשיכות ושוכחות לשאול. ממשיכות ושוכחות מוצאן.
הדרך אינה מגיעה לקיצה וסופה אינו מתקרב. הכעס גדל.
בניתוחנו את משמעותו אנו נותרים כאילמים. מה מהותו של הכעס אם איננו זוכרים מקורו? הייתכן כי נייצרו מבלי נדע ייעודו?
תרמיל השכחה גדל וטופח.
