בוא נקשיב ונדבר, נלך עוד צעד,
ראה, הים כל-כך כחול
כצבע התקווה,
ושנינו פה, כמו הגלים
חיים ברעד,
מבקשים פיסה של שקט
ומעט שלווה.
כי מה הם החיים אם לא של שנינו,
ואנו בם שטים כמו
שברי ענן,
בוא נברא מבראשית את
הפיוס בינינו,
את השלום נגיש כמו כיבוד
אל השולחן.
אתה יודע,
ידִי לעד תהא מושטת לקראתך,
והלב אף הוא תמיד פתוח
לרווחה,
גם אם האיבה חרטה בזמן
את עקבותיה,
שנינו יחד בל נשכח
את התקווה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
