אתמול לעת ערב אחרי הצהריים עברתי ברחוב לא מואר.
האיץ בי ליבי כשלפתע ראיתי, נערה עם חיוך לא מוכר.
זהב שערה נוצצות שתי עיניה ליבה שר לו שיר אהבה,
דימיתי אותה לפייה או סירנה. עד מה ענוגה זמרתה.
היא את פיה פצתה ושירת גן העדן נשפכה משמיים פתאום.
כוכבים בהקו, התאחד הרקיע והליל התמזג עם היום.
וראיתי חמה אט עולה בשמיים עטורה בהילה חכלילית,
וצבטתי עצמי ולא האמנתי! בפלאיה הייתי מביט.
ולפתע ראיתי הר געש גבוה ניתק ממקומו ודואה.
והיא אחריו קיפצה לרקיע ותצבור תאוצה ותדאה.
וכיוון שצבטתי עצמי ולא חשתי אף לא צל צילו של כאב,
בטרם תפסה גובה אותה אז תפסתי ואומר לאמצה אל הלב.
היא ניסתה לחמוק לכיוון הרקיע, אך הייתי חזק וגועש.
ומבית שחייה זיעתה ניגרה והמסה ליבי העיקש.
בריחה המשכר כבושמו של הטבע ריפתה את ידי האוהב,
חדרה נחירי ותקהה זרועותי ואז פערה בי כאב.
כאב ראשוני? - כאב סופני! כי בטרם ניתקה היא חרצה את דיני.
ותאמר: כי העזת אותי לאמץ? ואני הקדושה ואשלח בך חץ.
והחץ בכוס תרעלה משוח. לא תמצא עוד מזור. ליבך פצע פתוח.
לא תזכה לחוות אהבות לעולם. ואיום חטאך כי דרשת - מושלם!
