השבת קראו בבתי הכנסת את פרשת שלח
(במדבר י"ג עד ט"ו)
כולם מכירים היטב וזוכרים
את פרשת המרגלים.
מתוך 12 נציגי שבטים,
10 - אשר הזהירו מבני הנפילים,
הצליחו לעצבן מאוד את אלוהים.
בלי כל שימוע נוסף וללא רחמים,
מתו במגפה, סיימו את פרק הנדודים.
הספור מאוד מצמרר ומעלה הרבה שאלות חמורות?
האם זכותו של ציבור להאמין, כי המנהיגים,
אינם מתחנפים, אינם מתיפייפים, אמינים וישרים.
על כל השאלות האלה, איני רוצה עכשיו להתעכב,
למרות שבכל דור הן אקטואליות ומחייבות דיון נוקב.
דווקא קטע אחר בפרשה,
הרתיח אותי נורא וגרם לי חלחלה.
(פרק ט"ו, פסוקים ל"ב עד ל"ו)
"ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים, אל משה ואל אהרון ואל כל העדה. ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה יעשה לו. ויאמר ה' אל משה: מות יומת האיש, רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה. ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימות, כאשר ציווה ה' את משה".
לא נאמר,
באיזו עונת שנה מדובר.
האם לאיש המסכן היה מאוד מאוד קר.
האם ידע בכלל, שלקושש מעט עצים זו עבודה,
האם באוהלו, שכבה תינוקת חולה - בוכיה.
התנאים במדבר כל כך קשים,
וכולם עייפים ומיואשים,
ומבינים כי כך ילכו עוד הרבה שנים.
אמנם חשוב מאוד להראות לכולם,
כי משה ויהושע מנהיגים רציניים,
ומכבדים כל בקשה של אלוהים.
אבל איפה מידת הרחמים?
לא נאמר בפרשה,
האם המתינו עד שהשבת יצאה,
או כל העדה, ונציגיה הנכבדים,
לא היססו להפר את החוקים,
אספו בשצף קצף אבנים,
ורגמו אותו עד למותו - כי כך ציווה אלוהים.
האם באוהל הבודד, ציפתה לשווא האם,
לבעלה – המקושש - שיציל ויחמם.
האם לתינוקת החולה - היה מזור,
האם מישהו מזקני העדה - ניסה לעזור.
