מתמחים על העצים - ב"ימים הנוראים"

הבקר התעוררתי בחרדה, מזיעה ומבוהלת,
כאשר כל המתמחים על העצים - ואינם יכולים לרדת,
איני רוצה להיות חולה - אפילו לא בסתם נזלת.

תמיד חששתי מהתמונה הקשה,
של החולה הקשישה,
השוכבת במסדרון - ואף אחד לא נוטל אחריות על הבושה.

היום - כאשר בכל מהדורות החדשות,
מתראיינים - מלח הארץ - רופאים ורופאות,
ומזהירים אותנו – מפני כל העומד לקרות,
ומאיימים להפקיר את החולים והחולות.

ובדיוק השבוע - כשברקע - מלחמת יום הכיפורים,
מנהלים על גבינו מלחמות שוורים,
מנפנפים מול ראשינו בסמרטוטים אדומים,
הופכים את כולנו לכת מבוהלים.
וכך כולנו נראים - ב"ימים הנוראים".

אף אחד לא רוצה למצמץ ראשון,
אף אחד לא רוצה לחפש פתרון,
אולי יפנו לגישור - לזקנה במסדרון.

כהרגלי, בכל בוקר, אני מוזגת לי צ'יקוריה -
אוכלת פירות יבשים וגרנולה.
מתרווחת על הכיסא ומדפדפת בעיתון - מחפשת קרן אור,
התדרדרות ביחסים הבינלאומיים,
מתנחלים משתוללים,
חסרי בית במאהלים,
אלף רופאים מתפטרים,
כולם עושים לכולם שרירים,
הכל שחור,

אמנם מבטיחים לנו להוזיל קצת מחירים,
ומישהו ברשות ההגבלים העסקיים,
סוגר מהר את כל השערים,
אחרי שכבר ברחו כל הסוסים.

אבל לפי התחושה שלי, אחרי שכולם יחזרו לשורה,
ושוב תצא לדרך אותה השיירה,
ימשיכו הכלבים לנבוח, בקול ניחר,
ומה שהיה אתמול יהיה גם מחר.