אָנוּ שָׂמִים פְּעֲמַינוּ אֶל הָאוֹפֶק
מְחִישִׁים פְּעִימוֹת הַלֵּב וְהַדּוֹפֶק
הָאוֹפֶק רָחוֹק כֹּה, וְאֵינוֹ מֻגְדָּר
הָאוֹפֶק מְעֻרְפָּל וְאֵינֶּנוֹ נִגְמַר
מַקִּיף הוּא אוֹתָנוּ, סְתָיו וְאָבִיב
עֲדֵּי-עַד מֲקְיפֵנּוּ סָבִיב סָבִיב
דַּרְכֵּנוּ רוֹהֶטֶּת, צוֹעֲדִים בַּסָּךְ
לֹא נִרְאֶה אִם נִיצַּב בִּנְתִּיבֵנּוּ מַלְאָךְ
אֵין אָנוּ שׁוֹמְעִים, גָּדוֹל כְּקָטוֹן
לֹא דִּבּוּר שֶׁל אָדָם וְלֹא פִּי אָתוֹן
עֵינֵינוּ רוֹאוֹת רַק שָׁמַיִם וְנוֹף
כָּךְ צוֹעֲדִים כּוּלָּנוּ אֵינְסוֹף
בְּדַרְכֵּנוּ עוֹד וָעוֹד נוֹסִיף לֶכֶת
בְּלִי דַּעַת אִם בָּהּ חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
נֶצַח אֱלֵי-אוֹפֶק לִבֵּנוּ יִכְסוֹף
אַךְ אִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא יַגִּיעַ לַסּוֹף...
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
