בתוך תעוקת החזה הקשה
דפיקות הלב הבלתי סדירות
השיעול
חוסר האונים
איבוד התקווה
מגששת
אחר הטייס האוטומטי שבתוכי
לוחצת על הכפתור
והוא מחלץ אותי לעולמות עליונים
בהם אין תעוקה ואין פרפורים
רק תחושה ענקית
של הכרת תודה
על החיים שהוענקו לי
שביזיתי
שלא ידעתי להעריך
שכתשתי
ועכשיו אוספת את רסיסי האור
מתוך כל בגד, כל רהיט, כל לבנה,
כל תא בגופי
לבנות בהם את מקדש חיי
בו אוכל להודות לשבח להלל
את נותן המתנות
ואת מתנותיו.
