"הסמויה" יורדת מהמסך

אחרי חמש עונות, תוכנית הטלוויזיה "The Wire" יורדת כנראה סופית מהמסך, אלא אם כן יתרחש נס גלוי ו-HBO יצליחו לשכנע את דויד סימון לצלם עונה שישית.

רשת הכבלים הגיעה עם הצעה כזאת ליוצרי הסדרה לפני שנה בערך, עם רעיון לייחד עונה שישית של "הסמויה" לקהילה הלטינית בארה"ב. הסיבה שדויד סימון דחה את ההצעה של רשת הכבלים ליצור עונה שישית, היא שהוא ושאר הכותבים לא הרגישו בנוח להידרש לכזה נושא בלי שיש להם היכרות אינטימית איתו כמו שהייתה להם עם הנושאים הקודמים של הסדרה שהם סחר בסמים, שחיתות וועדי עובדים, מערכת אכיפת החוק, מערכת המשפט, חינוך ועיתונאות. כשדבר כזה קורה בהפקה, ברור כבר שמדובר בסדרת טלוויזיה של פעם בחיים.

The Wire היא הדבר הכי רחוק מסדרת טלוויזיה ששודר אי פעם בערוצי הכבלים בארה"ב. היא יותר דומה לרומן ספרותי שעבר אדפטציה לטלוויזיה לפני שנכתב. בניגוד לאלה, נראה שאם ל The Wire היה רומן להתבסס עליו, היא לא הייתה חוטאת לו עם הניסיון לפשט את המציאות הסבוכה המתוארת בו.

אחרי שנות הגמוניה של סדרות פשע ורשע דוגמת חוק וסדר וסי.אס.איי, הראה דויד סימון יוצר הסדרה, שניתן לעשות סדרה על שוטרים וגנבים שלא סובלת מפשטנות של טום וג'רי. אומנם אחוזי הצפיה לא היו מחמיאים כל כך, אך כל אחת מהסיבות הרבות לאחוזי הצפייה הנמוכים הפכה את The Wire לכל כך משובחת.

הסיבה הראשונה והכי חשובה, היא שליוצרים של The Wire הייתה את האמירה ואת האספירציה לבטא אותה בסדרת טלוויזיה. בגדול ניתן לומר שאם רומא היא סדרת טלוויזיה על נפילת האימפריה הרומית, The Wire היא סידרת טלוויזיה על נפילת האימפריה של ארצות הברית של אמריקה.

דויד סימון ושאר יוצרי הסדרה החליטו להעלות על פני השטח את המציאות האלימה והבלתי נסבלת של הכרך האמריקני (Inner-City), לא בהתיימרות להציע פתרון, אלא מתוך צורך, עיתונאי אולי, להעלות מעל השטיח הפוריטני האמריקני את האמת הלא נעימה של החיים העירוניים בארה"ב. איך הפושעים, השוטרים, עורכי הדין, השופטים, הפוליטיקאים והעיתונאים מתנהלים ע"פ איזה חוקי משחק סכום אפס שמדרדרים את החברה בה הם חיים, אך משאירים את כל השחקנים בעמדות הכח שלהם. לפי חוקי משחק אלה לומד הציבור של כל קבוצה להעריך את כישוריהם, וכך הם מתקדמים הלאה לראש במערכת בה הם פועלים.

בדרך לשם הם לא לקחו שבויים. המחיר הראשון של האספירציה הזאת הוא שאין פרק בסמויה בו נפתח תיק רצח ומגיע למושבעים אחרי שלושת רבעי השעה פלוס פרסומות; לא בגלל שזה לא היה מביא אחוזי צפיה, אלא בגלל שחלק מהאמירה של The Wire היא שהפושעים והשוטרים הם בני אדם כמונו שרק רוצים לגמור את החודש, לא לעבוד יותר מדי ולא לחשוב יותר מדי. שלמשטרה יש תקציב עם גבולות ואי אפשר לשלוח יחידת זיהוי פלילי כדי לפענח די.אן.איי מכל פלוץ של חשוד. כמו ברומן הצופים נאלצים להתמודד עם דחיית סיפוקים.

ה"מחיר" השני הוא ההחלטה של יוצרי הסידרה להישאר אותנטים למציאות. כנראה תרם לכך עברו כעיתונאי של דויד סימון, מה שאומר למשל שלא רצוי להיקשר לדמויות ראשיות בסדרה, כי במציאות של סחר הסמים בבולטימור המוות הוא שרירותי. היום אתה "קינג פין", מחר אתה באדמה. זה חלק מהסיכון המקצועי. מתוך ההצמדות הזאת למציאות, מילה שקיבלה את הקונוטציה ההפוכה בטלוויזיה של היום, צומחת דרמה גדולה, שהרי המציאות מעפילה בסופו של דבר על כל דמיון. אי שם לקראת סוף העונה הרביעית גם אני מצאתי את עצמי מוחה דמעה.

אחרי שראיתי את 60 הפרקים של הסדרה הייתי חייב להיפרד בצורה זאת או אחרת. לא כל יום יוצא לנו לשמוע שיר או לקרוא ספר או לראות איזה סרט, שמביא לנו ניצוץ בעיניים. The Wire הביאו ניצוצות רבים פעם בשבוע במשך חמש שנים.

בברכת The Game is the Game,
תודה לך דיויד סימון.

שאול חנוכה