בולימיה אהובתי

אני אוהבת את המקצפות המתוקות, כשאני רואה אותן לשוני משתרבבת על שפתיי ברעבתנות שלא מביישת. במחשבותיי מוחי קודח וזומם איך להשביע את הרעבון הזה שמחלחל לו בבטני. עכשיו הוא נקודה קטנה. נקודה זעירה. הקונדיטוריה החדשה ליד הקונסרבטוריון נפתחה בטקס רשמי. על מדפי התצוגה של המקרר ניצבות עוגות מוס משוקולד לבן מעוטרות בדובדבנים אדומים מסוכרים ולידן עוגות שמרים עם שוקולד ואגוזים. נחיריי נפתחים. הניחוח מדגדג אותם. עיניי קולטות עוגיות חרוטיות כאלה מזדקרות כלפי מעלה. הן עשויות משוקולד מריר נימוח בפה. הנקודה הזעירה מתחילה להתרחב כמו עובר. היא צומחת בתוכי רעבה.

אני קונה אקליר שוקולד ממולא ברפרפת קציפתית העשויה משוקולד לבן ומשוקולד חום. כבר בביס הראשון אני בעננים. לשוני מתחככת בטעמים האלוהיים. כל ביס שלי עתיר קלוריות. המלצרית מתעניינת אם טעים לי. אני עסוקה בבליסה. מהנהנת עם הראש. היא שבה אלי עם מאפה גבינה על חשבון הבית. לא סתם היא הביאה לי את המאפה, אני קונה שם בקביעות אחרי שיעור הפסנתר שלי. הנקודה שלי מתרחבת לחישוק דקיק. המתיקות רוצה עוד. ביס מהמאפה מגרה את חושיי. אני שפוטה של עוגות גבינה. לא יכולה להסתכל עליהן מבלי להגיד להן שלום ולטעום אותן. אני שותה באיטיות שוקו קר עם שני כדורי גלידה בטעם פונץ' בננה. החישוק שלי מתחיל להתעבות כמו צינור השקיה. הוא מתחיל לנדוד מהבטן, שולח קילוחים דקיקים של קבס אל לועי, זה הזמן. אני שומעת קול בתוכי. זה הזמן להכניס אצבע לתוך הלוע ולהקיא.

כשגביע הבדולח מתרוקן, אני מחישה צעדיי אל שירותי הנשים בקונסרבטוריון, אין איש בשעה כזו, כולם בשיעורים. אני בוחרת תמיד את התא האחרון, מיודדת עם האסלה. פותחת את לועי ומכניסה את האמה פנימה. תנועה אחת עם האמה מביאה את צינור ההשקיה בבטני להתרחבות של אשדות ענקיים. אלה מגיחים החוצה בבום. בבת אחת הבטן נפרדת מהתעבות הצינור. גלים גועשים בה. אקסטזה של טירוף חושים מסעיר-מרקיד את איבריי. ביד רועדת אני לוחצת על ידית האסלה. אשדות מעיי מתערבבים עם המים. סיחרור של מערבולת מימית סוחף את תוכן קרביי אל מצולות הביוב. שעה ארוכה אני יושבת על רצפת הפרקט בשירותי הנשים. שעה ארוכה לוחצות אצבעותיי את הבטן הכעוסה ומדביקות אותה לגב.

'עכשיו את יפה, רזה ונחשקת' אני שומעת קול בתוכי מפצפץ לי באוזן. כמו באות מוסכם, אני מזדקרת למצב של עמידה. תוחבת את תיק התווים מתחת לחיקי ומסתלקת במהירות. כבר שנים אני שוקלת ארבעים וחמישה קילו גרם. גופי האתלט תמיד בכושר ואצבעותיי תמיד מנגנות לי צלילים ערבים. רק הטוסיק שלי שיושב בהרבה שעות של אימונים הפך להיות עגלגל כמו חישוק מתעבה.

[מתוך "שיחות עם מתבגרים" ספר בכתובים]