בחודש ינואר הקרוב יסיים את תפקידו היועץ המשפטי
מני מזוז לאחר חמש שנים בתפקיד. כהונתו של מזוז הייתה שנויה במחלוקת. מחד-גיסא הוא לא חשש להביע את דעתו כלפי התנהגותם הלא נורמטיבית של אישי ציבור (למשל: הוא מתח ביקורת על הרב הראשי לישראל יונה מצגר על נסיעותיו המרובות וגביית כסף על חתונות, וכן על כך שחיים רמון מיהר לחזור לשולחן הממשלה לאחר ריצוי עונשו), וכן הוא לא חשש להעמיד לדין אישי ציבור בדבר עבירות חמורות כפי שנהג קודמו בתפקיד
אליקים רובינשטיין, אך פרשת קצב תיזכר אצלו לדיראון עולם כאשר בתחילה היה נחוש להעמיד את הנשיא לשעבר על עבירות אונס, ולאחר מכן גמגם והתפתל וחיפש סיבות לרדת מהעץ הגבוה. במקרה כזה צריך לנקוט בעמדה אחת עקבית ולא לזגזג בכל שנייה תמימה.
למרות שמזוז עמד איתן מול אישי ציבור, אני סבור שצריך לפצל את שני התפקידים (יועץ משפטי לממשלה ותובע כללי) כדי למנוע מצב של משוא פנים כלפי הנחקר, וכן כדי לכתוב עמדה אובייקטיבית שתשקף את הנעשה בתיק.
סער מסתער פתיחת שנת הלימודים השבוע מעידה על שינוי שמחולל בימים אלו שר החינוך
גדעון סער. סער, אשר העדיף את תיק המשפטים (בשל התמקצעותו בתחום עריכת-הדין), קיבל את דין התנועה ותכנן רפורמות רבות בחינוך שספק אם יתממשו עד סיום כהונתו. אך יש גם צד נוסף לאיש שמפתיע מאוד. בניגוד לאנשי ליכוד אחרים, סער נמצא במרכז וממעט ללכת ימינה ולהצהיר הצהרות ריקות מתוכן כפי שעשה עמיתו לממשלה משה (בוגי)יעלון. סער תמך בעובדים הזרים כאשר רצו לגרשם, גינה את מעשה הגזענות האווילי בפתח-תקווה ותמך בנוער ההומו-לסבי שנפגע לפני כחודש.
סער, שנתפס כמועמד לראשות ממשלה, נמצא בדרך הנכונה לכך אם ימשיך לאמץ עמדות מתונות ויימנע מלהקצין עמדותיו.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
