"הקש כוכבית", אמר לי קול נשי במענה הקולי הדיגיטלי. הקשתי. הגעתי אל סולמית. "הקש סולמית", היא אמרה לי, המזכירה האוטומטית, האלקטרונית, הדיגיטלית, הווירטואלית מן המענה הקולי בחיוג השני. הקשתי. נחשו את מי קיבלתי? נכון, את כוכבית. וכך דילגו כריות אצבעותיי בין שתי הנשים האנונימיות, פעם זו פעם זו. כשרציתי אחת - קיבלתי שנייה. תמיד הפוכות.
ביקשתי לשאול שאלה קטנה, פשוטה, ולקבל מענה אנושי, טבעי. לא הצלחתי. שוב ושוב הקשתי ודילגתי בין כוכבית לבין סולמית. הביורוקרטיה חוגגת גם בלי פקידים ובלי ניירת. האם זו אני, המדדה מאחור, אבודה ונואשת, חסרת סיכוי להדביק את הפיגור המשווע לי מהחידושים הטכנולוגיים או אולי הקידמה, דווקא היא המפגרת? אני לא מוציאה כלל וכלל מאפשרות היתכנותן של שתי האפשרויות.
אני מכיר היטב את קולה של כוכבית, כפי שאני מכיר גם את קולה של סולמית. זו אף זו, קולן מתכתי, חד ומחוספס, חד-גוני, יבש. אני יודע שתהיה אשר תהיה מי מהן - זו או זו - אחת היא לי וגם השנייה: הן ישלחו אותי אל זולתה. כוכבית וסולמית, שתי מענים קוליים שאינן מקשיבות ושומעות רק מה שהן מתוכנתות לשמוע, תמיד שולחות לאותם מקומות, כמסירות אחריות, כמנערות חוצן.
הן סתומות. אין לי מה לכעוס עליהן. חבל על הזמן. חבל על העצבים. לפעמים אני מעדיף לשלם כסף ולא לשלם מחיר על חוסר הסבלנות שלי להמתין למענה אנושי, פשוט וטבעי, לטלפנית לעסנית, אטומה ומשועממת, שתגיד לי שהמספר שאני משווע לו מזה יומיים הוא מספר חסוי.
