"הכל יידון במו"מ הישיר, גם זכות השיבה"

הכל יידון,
וכמו קבוע ונאמר ומוסכם בדור האחרון;
הכל יידון ולא כלום.
לא יידון ולא ידובר כלל על זכות העזיבה היהודית
הנובעת מזכות השיבה הערבית
למדינה אבודה ומתאבדת בידי קברניטיה שכל חפצם
לצלוח רגע
כאילו היה זה שנים.

כל חפצם להסיר מעל עורפם
(ולו לרגע של נובל ותהילה)
את המרדף העתיק, הישן-נושן
של גוי בעקבות יהודי.
כה עייפים הם קברניטיה, כה מותשים וחסרי חזון יהודי
עד כי רכים הם ללישה כבצק, כפלסטלינה
לכל יד ורצון זרים.
ובעת אבדון ואובדן כזה הם לא יעלו על דעתם
ואם יעלו, אזי לא על בדל שפתיהם
את זכות העזיבה הנובעת וכרוכה כחוליות שלשלת
במימוש זכות השיבה
מצומצמת או קולחת, היינו-הך.
זכות העזיבה של מדינה שאיבדה את רוחה, שפתה, חלומותיה
והתמסרה כל כולה למכונת המזל,
לשולחנות המהמרים,
למזימות הזוממים,
לייאוש.

ומנקודת שפל כה עמוקה לא המזל ולא ההימור יעמדו לטובתה
כי הם בעצם לא היו שם מעולם,
רק אזרחיה היהודים שיבינו שהם-הם קוביות המשחק והם הגלגל הלוהט להפסיד
ואין אחרי זה, אלא כלום,
רק אזרחיה היהודים ייטלו מזוודה אחת ומעט מיטלטליהם
(באין מחיר להרבה שהעמידו בחריצות נמלים לאורך השנים,
כי השבים בערבית רמה ומנצחת
מקבלים הכל, לא משלמים מאום)
רק אזרחיה היהודים של מדינה ללא שם ודגל ותואר
יממשו בהמוניהם את זכות העזיבה של מדינה גוועת
בידי מנהיגיה,
בידי מהמרים...