לפני ה-11 בספטמבר 2001 - אף אחד, לא בארץ ולא בחו"ל, לא ידע מה זה "ניין-אילוון" או שמא צריך לאיית "ניין-אילבן". היום כל ילד אמריקני יודע מה זה "9/11" ועוד עשרות שנים תלמידים ובוגרים ברחבי העולם ישמעו את המונח ה"תאריכי" הזה, שהרי לא סביר שכל-כך מהר יתרחש אירוע קטסטרופלי גרנדיוזי ומחריד ברמה שטנית וויזואלית שכזאת בו נספו, נשרפו, או קפצו אל מותם מול מצלמות הטלוויזיה ב"שידור-חי" קרוב לשלושת אלפים בני אדם עת התמוטטו באש ובתמרות עשן - כולל התרסקות "און-קמרה" של שני מטוסי נוסעים - שני גורדי-שחקים מוכרים וידועים שהתנשאו לגובה של 106 קומות כל אחד.
והאמינו לי - לא על זה באתי הפעם לכתוב או לספר.
אבא שלי "זכרו עוד לא אבד לי" עוד היה בחיים - "בין החיים" כמו שאולי עדיף לומר. הוא "נפטר" - במקום להגיד "מת" - בלילה שבין התשיעי לעשירי בינואר 2002 בבית-החולים "איכילוב" ע"ש סוראסקי בתל אביב. היה זה לילה של יום חמישי על-פי הלוח העברי, והלוויה הספיקה להיות ביום שישי בצהריים. אני צריך לבדוק ב"יומן הדיגיטלי הרטרואקטיבי" - יכול להיות שכשהוא "מת" - משהו בסביבות השעה 22:30 היה התאריך כבר ה-10 בחודש, והלוויה עצמה הייתה רק ב-11 בינואר - "וואן-אילוון" או "וואן-אילבן".
בכל מקרה, ועל זה אני בא הפעם לכתוב ולספר: "את מי אני פוגש בבית-הלוויות לפני ההלוויה?!" - את הידיד שלי והמכר המקצועי שלי, איש הקולנוע המוכר והידוע "נון גימל". הוא בא ללוויה אחרת של מכר ותיק שלו, מישהו בשם "קושמרו" או "בוטאנרו" או משהו כזה. כרגיל הוא חייך במבוכה מנומסת ושאל "מה אני עושה שם?!" - ואני נאלצתי להגיד לו חד וחלק, בלי כחל ושרק ובלי ליפייף מילים ש"אבא שלי מת". החיוך הקצר שלו "מת" במקום - נגמר כבר לפני שהוא שמע את מה שאמרתי, אבל אני זוכר - שהוא לא לגמרי התרגש ובטח לא הזדעזע, הוא אפילו לא השתתף איכשהו בצער הכבד שלי - כנראה שלא הייתה לו שהות או אפשרות מעשית לכך, שכן מיד "נחטפתי" על-ידי הקרואים הספציפיים האמיתיים של ה"הלוויה של אבא שלי" - בעוד תהלוכת האבל של ה"הלוויה של קושמרו-בוטאנרו-קלאמרו" כבר התחילה להתנהל ולפסוע לכיוון ה"גוש חלקה" שהוקצו לו.
מאז פגשתי את "נון" במספר הזדמנויות מקצועיות חגיגיות-יותר ומעניין שאף-פעם לא "נזכרנו" ולא דיברנו "שנינו" על הפגישה הזאת "שלנו" בבית-העלמין "ירקון". אני בטוח שלולא אני נזכר ומזכיר את זה "עכשיו" - הוא "לעולם" גם לא היה מעלה בדעתו לזכור "אותה" והיא כלל לא הייתה עולה בזיכרונו, ובטח גם לא - אי אז בימים העתידיים שבהם הוא ייגש ככל הצפוי והנראה לכתוב את זיכרונותיו - אלה המעניינים אותו, אני מתכוון.
השאלה הנשאלת כעת - או יותר מדויק "זאת שהייתה יכולה להישאל כאן" - היא אם אדם כמו "נון גימל" או כל אדם אחר במעמדו הרוחני, שהוא "איש סרטים מדופלם" או "מומחה תרבותי אחר" יכתוב לדורות הבאים את זיכרונותיו - המבוססים בוודאי על מיטב ניסיונותיו בחיים, ועל המסקנות המחכימות שהוא הסיק מכל תלמודו, מחקריו וצפיותיו באלפי הסרטים בהם הוא צפה - שהרי הוא בקיא היטב ב"תולדות הקולנוע", הוא מכיר מצוין פילמוגרפיות וביוגרפיות של עשרות במאים עולמיים, הוא מאוהב עמוקות במאות סרטים, והוא גם הרצה אלפי פעמים בפני כמות מצטברת של עשרות אלפי אנשים - אז למה שהוא לא יהין לחשוב שהוא חייב "להרביץ" איזה ספר מסכם עם תובנות, אנקדוטות חריפות ומסקנות חמוצות מתוקות?!
יש להניח ש"נון גימל" ינסה לעשות זאת ומה שבטוח הוא שלפחות המחשבה על "זה" או דבר שכזה, ככל הנראה - כבר עברה לו בראש - ורק נותרו לְמָעָנֵה מבחינתו "שאלות המימון והזמן הנקי מהפרעות פרנסה" שיש עליו לפנות לשם כך.
בכל מקרה, את פגישתנו מה-11 בינואר 2002 - אני לא אשכח. ומאז ועד היום כשכולנו מתקרבים ליום כיפור ויום כיפור מתקרב בדרכו שלו אלינו, אני סולח ל"נון גימל" על כך שהוא שכח את "אותה פגישתנו" עוד באותו היום - של ההלוויה של אבי - בו היא התרחשה. ואם אני אישית, אכתוב אי-פעם סוג של ספר מן הסוג ש"נון גימל" הולך כנראה לכתוב - אני מבטיח לעצמי לדאוג לכך שאמצא לנכון להזכיר "אותה" שם - ו"אותו" בפעם ההיא "בשמו המלא" בלפחות כמה שורות - ממש וכמעט כמו עכשיו בערבו של יום כיפור זה שחל עוד פעם השנה כמו ב-1973 בשבת.