ביאליק, ספרות הילדים ופלא תחיית השפה

אני שמח לפתוח את האירוע של שנת הלשון העברית מטעם סומליו"ן.

אין חולק על כך, שעם ניצחון הציונות, קמה העברית לתחייה כשפת דיבור וכשפת יצירה. הדגש בתפישה זאת הוא לא על הצד המדיני של האתוס הציוני, אלא על הצד הרוחני. בכך אנו חוזרים לתפישה של אחד העם, שייחל להקמת מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל.

מי שמתבונן בתרבות העברית הנוצרת כיום, רואה את ההתפתחות ואת השוני מן התרבות העברית שנוצרה בגולה, טרם היות מדינה. אך לנו חשובה הרציפות: התרבות נוצרת בעברית, גם אם היא שונה במהותה מן הנדבכים שקדמו לה. הספרות העברית היא קודם כל חילונית ברובה, היא זורמת ומתרחבת כל הזמן מעצם היותה לשון חיה. עם זאת: החייאת הלשון העברית היא קודם כל ניצחון הרציפות וההמשכיות. השפה העברית, השפה הקדומה קמה לתחייה.

פתיחת אירוע של סומליו"ן מחייבת אותי לגעת בזיקת ספרות הילדים לתחיית הלשון העברית. אני דובר אליכם בבית הסופר, כיושב-ראש אגודת הסופרים העברים, וזה מחייב אותי. הנשיא הראשון של האגודה היה חיים נחמן ביאליק, שייחס חשיבות לילדות בחייו של האדם:

"באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם - אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. ומבשרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי - לא ניזונו אלא מכוח ראיה ראשונה" (מתוך "ספיח", קע"ג).

ביאליק גם גילה עניין רב בספרות הילדים הנוצרת בעברית. העסיקה אותו השאלה איזו ספרות ילדים תיווצר כאן והוא נרתם להקים הוצאה מיוחדת שתתמקד בספרות ילדים עברית, וכולנו יודעים שהוא תרם ממרצו הלשוני גם לכתיבת ספרות לילדים ונוער.

הוא הקים בשנת תרס"ב (1902) את הוצאת מוריה, ושכנע את י"ח רבניצקי, ש' בן ציון, א"ל לוינסקי ומאיר דיזנגוף לכתיבת 'סיפורי המקרא' לילדים. במצע המיוחד שכתב ביאליק עבור מוריה, הוא ניסח דברים ברורים: "המחסור הגדול בספרי קריאה טובים לבני הנעורים הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. הרבה מבני הנעורים, אפילו מאלה שקיבלו בילדותם חינוך עברי לאומי הגון והם מתאווים לספר עברי, כיוון שהם מגיעים לִשְנות בִּינה והבחנה ספרותית, ומבקשים ואינם מוצאים לעצמם בספרותנו סדר שלם ומתוקן של ספרים הגונים- הם מתחילים להשתמט מעט מעט מן הספר העברי, עד שלבסוף הם פורשים ממנו" (מובא מתוך ספרו של א' אופק, גומות ח"ן).

ביאליק מגלה אז אחריות וגם דאגה, חשוב לו שלילדים הגדלים כאן יהיה מה לקרוא בעברית. הוא כותב בהמשך המצע: "ספרים טובים ממין זה, ספרים בני יצירה אמיתית ראויים למקרא בני הנעורים, כמעט שאינם מצויים כלל בשוק הספרים, או שבטלים במיעוטם". ביאליק אף מגדיר בהמשך את קני המידה לספרות ילדים טובה בעברית: "חסרים אנו אף את הכלים העיקריים- שפת ילדים עברית טבעית, על צליליה הרכים והפשוטים, שבלעדיה אין אחיזה ואין קיום לשום ספרות ילדים".

שלמה כרמי בספרו "עם אחד ושפה אחת" אף חושף חוברת בת 15 עמודים שכתב ביאליק עם יסוד הוצאת אופיר, "ספרות ואמנות לקטנים". בחוברת זו הוא הגדיר את הכללים שצריכה לקבל עליה ספרות הילדים העברית שנוצרת בארץ. הוא חושף את הדילמה שבה מצוי כל סופר לילדים עד ימינו: "האמן העברי, בבואו לתת דברי יצירה ספרותית לילד העברי, יש שהוא מוצא את עצמו בשביל כך נתון בין המצרים עד לאין מוצא. אם יאמר להישאר נאמן לכישרונו ולדרישת האמנות- ייתן דבר שהוא למעלה מכוחו הלשוני של הילד. ואם יֵרד דרגה כדי להסתגל למדרגתו הלשונית של הילד- לא די שיזייף בכך את חותם רוחו וייתן דבר שאין לו מן הבחינה האמנותית שום ערך, אלא גם לא ישיג את מטרתו, לפי שייתן ממילא דבר שהוא למטה ממדרגת התפתחותו הכללית של הילד. כלומר, דבר שלא יעשה רושם על הילד, ונמצא שהסופר זייף את עצמו לבטלה"...

ביאליק תיאר כאן את היוצר לילדים כחי בתוך הגיונות סותרים של כתיבה, והדילמה האמנותית הזאת אינה קלה כלל ועיקר. ביאליק אף מחדד את הדברים לסופרים הכותבים לילדים והוא קובע בצורה ברורה: "אין מתעודת ספרות הילדים כלל לרדת אל הילד, אלא להיפך, להגביה קומתו, להעלותו מעט-מעט, דרגה אחר דרגה בסולם ההתפתחות. צריכה היא (הספרות) לפתוח בחשאי את לבו ולהכניס בו מדעתו ושלא מדעתו מושגים וקנייני רוח שלא נודעו לו קודם לכן".

הדברים של ביאליק מבטאים תפישת עולם ברורה בכתיבת ספרות ילדים, אך כולנו יודעים שהספרות היא כר נרחב של נקודות ראות, ויש בה אפיקים ליוצרים שונים לבטא תפישות עולם שונות ומגוונות. הפלורליזם הזה גם מאפשר יצירות ספרות שונות ומגוונות, ומרחב הבחירה להורים ולילדים הוא גדול.

בהקשר זה של שנת השפה העברית, אל נשכח לביאליק את המסה החשובה ביותר שכתב: גילוי וכיסוי בלשון. המסה נכתבה בשנת 1915, והוא ניסה להתחקות אחר היסוד הנצחי והקבוע שבשפה, וכן גם ניסה להבחין בין שפת הפרוזה ושפת השירה.

ביאליק תרם מחילו וממרצו גם לפרוזה וגם לשירה העברית, והוא מוכר לכולנו בכינויו "המשורר הלאומי". הוא זכה לשם זה בעיקר משום שכתב כתיבה לאומית מגויסת שהטביעה חותם על רבים. שיריו אלה עם כל חשיבותם אסור שימחקו או יבטלו את שירתו הלירית. ולכן אסיים בשיר קצר של ביאליק שנכתב לאהובתו אירה יאן, ושם השיר: הלילה ארבתי על חדרך.

וזהו שירו של ביאליק לאירה יאן:

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי עַל-חַדְרֵךְ
וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ;
בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלּוֹן
נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ -

בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ -
וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,
כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ
הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.

והשיר שלי: "אירה יאן באפלה", שנכתב לאחר שלמדתי את סיפור אהבתם ואני הולך בעקבותיו בסיור אהבה שאני מקיים בירושלים. עליתי לקברי שניהם וכתבתי את השיר הבא (מתוך ספרִי החדש "משורר של חצות" 2010):

אירה יאן באפלה

אִירָה יָאן בָּאֲפֵלָה
אִירה יָאן מִתְגַּעְגַּעַת
בִּרְחוֹב טְרוּמְפֶּלְדוֹר
לְחַיִּים נַחְמָן
לְאַחַר מוֹתָהּ.

עַמּוּד קִבְרָהּ הַצַּר צוֹפֶה
אֶל מַצַּבְתוֹ הַגְּדוֹלָה
בָּעֲלָטָה
וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לָנוּעַ
וְהִיא בַּמֶּרְחָק
וְהִיא לְבַדָּהּ שׁוֹכֶבֶת
וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ לְאֶבֶן.

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי עַל קִבְרֵךְ
הוּא לוֹחֵשׁ נֶאֱנָק
וְהַשִּׁיר הַתָּלוּי בֵּין קִבְרוֹ
לְקִבְרָהּ אֵינוֹ נִמְחָק.

העברית יקרה לכולנו. אני מאחל לכולנו דיון פורה בשאלות הלשון העברית.