לאורך ההיסטוריה הרגשנו כעם, שיש במצווה הזו של המילה ניצוץ מיוחד, שזו גחלת שלוחשת דורות. ידענו ומסרנו מדור לדור לשמור ולנצור. ידענו שהמצווה הזו מייחדת אותנו, ובמשך דורות כשהעם שלנו ניסה לשמור על צביונו המיוחד, ניסו עמים שונים, שליטים שונים להתנכל למצווה זו.
היו גם זמנים כשהרומאים שלטו בארץ ישראל אחרי חורבן בית שני, שגזרו עונש מוות על כל מי שמל את בנו. מעבר לצד החיצוני שיש במילה, ברורה מעל לכל ספק המשמעות הרוחנית, הקוסמית של המצווה הזו: כדי להמחיש את המשמעות היהודית של המילה חייבים לחזור לסיפור מיוחד מאד שנמצא במקורות שלנו, לסיפור על העימות בין רב יהודי לבין נציג השלטון הרומי.
העימות נושא בחובו גוונים של סיפור דרמטי חזק, אבל עיקר חשיבותו בצד הערכי שבו: הוויכוח בין רבי עקיבא לבין נציב טורנוס רופוס נשאר כעדות במדרשים שלנו לערכה של המילה ולמקומה המיוחד ביהדות. חשוב להבין את מהות הוויכוח כדי להבין את הייחוד של העם שלנו - ושל התפיסה, שהנחתה אותו לאורך הדרך.
הסיפור מתחיל בשאלה כביכול בנושאים עולמיים, אבל כל כולה חותרת למהות היהדות, למהות האמונה היהודית. הנציב טורנוס רופוס שאל את רבי עקיבא - מי מושלם יותר במעשים, בורא עולם או האדם? מעשיו של מי נאים יותר - של הקדוש ברוך הוא או של האדם?
רבי עקיבא השיב לו, שמעשי האדם נאים. רבי עקיבא ידע לאן נושבת הרוח, ובחכמתו הפנימית תפס, שטורנוס רופוס רוצה לחתור תחת האמונה היהודית, להשמיע ביקורת, וכל עיקר שאלתו: מדוע היהודים משנים את מעשי הבריאה באמצעות מעשי המילה?
זה סיפור שמתחיל בהיתממות, בנציב רומאי שמנסה להבין, כיצד זה מעשי האדם טובים יותר. ורבי עקיבא מפענח את צופן השאלה ומשרטט את הייחוד של האמונה היהודית: הנציב מקבל מרבי עקיבא הסבר בעל משמעות רוחנית.
משיב לו רבי עקיבא, שהחיטה היא מעשה ידיו של האל, אבל בני אדם משביחים זאת באמצעות מעשיהם ויוצרים ממנה דברי מאפה מעולים. כאשר מעמידים את השבלים של החיטה מול הגלוסקאות, מול מאפה ידיו של האדם, המעשים של האדם משפרים את מעשה הבריאה.
שאל אותו טורנוס רופוס: אם האל חפץ במילה, למה הוולד אינו יוצא מהול, למה הוולד אינו נולד כשהוא נימול ושלם? מדוע האדם צריך להשלים את מעשי הבריאה?
רבי עקיבא נותן בתשובתו את המשמעות של מעשי האדם ואת המשמעות של כוונת האל. וכך אומר רבי עקיבא - "לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא מצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהן". מדרש תנחומא, תזריע, ח'.
בעצם אנו רואים כאן ויכוח לא רק על מצוות המילה. זה ויכוח בין תפיסה רדודה וחומרית לבין תפיסה חובקת עולם ותכליתית: מצד אחד יש תפיסת עולם שטחית שרואה חומרי גלם: בעיני הנציב הרומי, העולם הינו כמות שהוא, העולם אינו ניתן לתיקון. אין לו מטרה וכיוון - והחיים הם חיי שעה. אין ערך למעשי האדם.
רבי עקיבא מדגיש את האחריות של האדם, את יכולתו לשנות בבחירתו. לאדם יש תפקיד ומשמעות בבריאה: העולם נברא חסר, כדי שהאדם יוכל במעשי ובבחירתו החופשית להשלימו ולתקנו. היכולת לאפות עוגה משיבולים היא היכולת ליצור, להשלים, לתקן, וכך יש לאדם האפשרות והיכולת להיות דומה לבורא עצמו.
אם נמשיך את כיוון המחשבה של הרב: האדמה שלנו אינה מניבה עוגות - אלא חיטים. אנחנו צריכים לעמול על החיטה, לשפר אותה ולהפוך אותה ללחם. כך גם בנוגע למצוות המילה, אנו משפרים את הטבע ומתקנים אותו, בכך שאנחנו נימולים.
גישה דומה מציג בפרשנותו, הצדיק הגדול, הרבי מנדל מקוצק. את הפסוק "בראשית ברא אלוקים" הוא מפרש כך: אלוהים ברא את הבראשית, את ההתחלה, ועל האדם הוטלה המשימה להשלים את מעשי הבריאה. פירוש שמשמעותו - יש לנו אתגרים להשביח את העולם.
גישה ערכית ואמונית לחיים היא גישה מלאה יותר, עשירה יותר, יהדות שכל כולה שאיפה לשלמות רוחנית, יהדות של אתגר. רבי עקביא כמו אומר לנציב שראייתו פשטנית: צריך לראות גם את המשמעות הרוחנית מעבר למציאות הגלויה, מעבר לחומר. כשם שהגוף צריך תיקון, גם הנפש צריכה תיקון- וזאת באמצעות חינוך, הכוונה, ערכים. זה המסר של ברית המילה.
הרך הנולד, משה שיק, הוא דור שמיני לאחד ממנהיגי הדורות, המהר"ם שיק. נאמר כמה מלים מיסודי משנתו של המהר"ם שיק, כדי להתברך בדברי החכמה שלו:
המהר"ם מתייחס לפרשת השבוע "בוא" ומנסה להבין משהו על האור שמעבר למורשת, מעבר להיסטוריה: המהר"ם כותב על הפסוק "לא ראו איש את אחיו". כי אם לא היו יוצאים ממצרים, לא הייתה ניתנת להם תורה, ומהפסוק לומדים "כי נר מצווה ותורה אור". כאן מדייק המהר"ם שיק, כי בעת שהיו במצרים, יכולים היו בני ישראל בקלות לברוח, שכן החושך היה נחלת המצרים, ובארץ גושן לא היה חושך. אבל בני ישראל לא ברחו. על-פי המהר"ם זו עדות לכוח האמונה שלהם, הם האמינו שהאל יגאל אותם, וכך הוא מסביר את האור שמעבר למלים, מעבר לזמן: "לכל בני ישראל היה אור".
כמו במצוות המילה גם בסיפור האור, אנו מבינים שיש רובד גלוי ורובד נסתר. יש בחיים התנסויות, דרך לצרף את האדם, לזכך אותו.
מצוות המילה היא על כן יסוד להבנת הדרך - יש לאדם דרך לשנות, לשפר, ליצור, והאל נתן לו מערכת שנועדה לחשל אותו, לצרף אותו. הבחירה בדרך הזו מתקנת את העולם ומתקנת גם אותו. מצרפת אותו.
ברית המילה נערכה בחצרו של הרבי מ
בעלז, והאדמו"ר היה סנדקו של הילד. אנו רואים בעצם קיום המצווה המשך של מורשת, של מסורת, והאדמו"ר הוא נצר לגדולי רוח, המשך למחזיקי הלפיד, לאותם גדולי דור, לרבי עקיבא וחבריו.
ולסיום, לאחר שאמרנו מלה על המילה- נשאר רק לאחל לרך היילוד, שיהיו מעשיו נאים ויגרום נחת להוריו ויוכיח במעשיו שהוא ממשיך טוב של רבי עקיבא ושל המורשת היהודית.
