המדינה היהודית כ"סדין אדום" מבחינת המפלגות הערביות

תוצאות הבחירות לכנסת ה-26 עיגנו תובנה שלפיה הבוחר הכריע, אך לא העניק הכרעה למי מהצדדים. כלומר, הציבור אכן דיבר באמצעות הקלפי, אך התוצאה הייתה פיצול כזה שאינו מאפשר לאף מחנה להקים קואליציה המבוססת על רוב של 61 מושבים לפחות. כאשר החברה מפוצלת באופן כמעט שווה בין מחנות בעלי תפיסות יסוד שונות, הבחירות אינן פותרות את הסכסוך אלא משקפות אותו. לכן המבוי הסתום הפוליטי אינו כשל של הדמוקרטיה אלא לעיתים ביטוי נאמן של הפיצול הקיים בחברה עצמה.

"הפוליטיקה היא אמנות האפשרי" - כך הגה הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק בסוף המאה ה-19, מימרה אשר אומצה והורחבה ע"י הסוציולוג הגרמני מקס ובר בחיבורו "הפוליטיקה כמשלח-יד". מכאן שעל המדינאי לפעול בפרגמטיות, להתפשר ולהסתפק בהשגת מה שניתן להשיג בנסיבות הקיימות. על-פי ובר, האדם לעולם לא היה משיג את האפשרי, אלמלא ניסה שוב ושוב לשאוף אל הבלתי-אפשרי. אין תמה שווינסטון צ'רצ'יל טבע את המימרה האלמותית שלפיה "הדמוקרטיה היא צורת המשטר הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו מעת לעת", כאשר כיוון לנסיבות של מבוי סתום פוליטי, דהיינו מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לשלם כדי להימנע מהכרעה כפויה או סמכותנית.

אם לא די בכך, הרי שההישג האלקטורלי חסר התקדים של המפלגות הערביות הזריק תשומה מורכבת מאין כמותה, אשר מחד-גיסא, מאתגרת את הקוניונקטורה המסורתית שנהגה בכנסת ישראל שלפיה למפלגות ערביות אין הכשר להיות חלק מקואליציה (למעט הניסיון הכושל של צירוף מפלגת רע"ם לקואליציית השינוי בשנת 2021), ומאידך-גיסא, מעמידה במבחן את הצביון הדמוקרטי שהוא ערך נעלה שבו מתהדרת מדינת ישראל.

"פצצה מתקתקת" בשיח הציבורי

במציאות הישראלית העכשווית הופכת סוגיה זו למעין "פצצה מתקתקת" בשיח הציבורי, כאשר גורמים ב"מחנה השינוי" הוגים ועוסקים בהיתכנות המעשית לכלול את המפלגות הערביות כמרכיב אינטגרלי של הקואליציה המתהווה, או למצער, להגיע להסכמות על תמיכה שלהן "מבחוץ" בהצבעת האמון בממשלה החדשה, בהנחה שתהיה זו ממשלת מיעוט.

סימן השאלה לגבי הלגיטימיות של שילוב המפלגות הערביות כמרכיב לגיטימי במסגרת דרג מקבלי ההחלטות בישראל עלול להיתפס בעולם כביטוי של אפרטהייד, באופן הסותר באורח בוטה את עקרונות הדמוקרטיה האוניברסלית, שהרי בממד הדמוגרפי האוכלוסייה הערבית מהווה 21 אחוזים מאוכלוסיית המדינה וראויה לפיכך לייצוג הולם בפרלמנט ובממשלה.

טיעון אוניברסלי מול שיקול פרטיקולרי

אל מול טיעון אוניברסלי זה ניצב שיקול פרטיקולרי, המעוגן בחקיקה ייעודית וממוקדת שלפיה צביונה של ישראל, זהותה ועקרונות היסוד של מדינת ישראל הם "מדינה יהודית ודמוקרטית". תחת הגדרה זו מתכנסת גם זיקה למורשת, קרי - שילוב של מורשת ישראל, מסורת יהודית והלכה לצד תרבות חילונית. בשיח הציבורי, המשפטי והפוליטי בישראל מתקיים מתח בין היסוד היהודי (שמעניק עדיפות לזהות ולרוב היהודי) לבין היסוד הדמוקרטי (שמחייב שוויון זכויות אזרחי מלא לכלל התושבים).

אשר על כן, מן הדין למקד את העיסוק בסוגיה זו בשאלה האם קיימת מפלגה ערבית שמקבלת באופן מלא את הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? מבחינה מעשית, השאלה איננה בהכרח "האם ערבים יכולים להשתתף בממשלה", אלא "אילו עמדות יסוד צריכה מפלגה לקבל כדי להיות שותפה בקבלת החלטות על ביטחון לאומי במדינה שמגדירה את עצמה יהודית?".

הכרה ב"מדינה היהודית" כתנאי עקרוני

דילמה זו מונחת לפתחן של המפלגות הערביות, זאת כאשר מצדדי שילובן במערכת השלטונית בישראל מפנים זרקור אל התבטאותו של מנהיג רע"ם מנצור עבאס (ראשית 2026) שלפיה "האופי היהודי של המדינה הוא מציאות שנכפתה עלינו", וכי המפלגות הערביות "נאלצו לקבל זאת בפועל", משום שאחרת היו עלולות להיפסל מהשתתפות בבחירות. במילים אחרות, גם המפלגה הנחשבת למתונה בקרב הציבור הערבי אינה חיה בשלום עם הצביון היהודי של המדינה.

אשר למפלגות חד"ש, תע"ל ובל"ד, לצד המחויבות לדמוקרטיה הישראלית, ברי כי אינן מקבלות את הגדרת המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, ולפחות בל"ד מטפחת את הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", דהיינו כופרת בעקרון היסוד של ישראל כמדינה יהודית. לכך מצטרפת התופעה שהפכה לאקסיומטית כמעט וככזו המקובלת על המפלגות הערביות כולן, של אימוץ הזהות הפלשתינית, זאת גם כפועל יוצא של התמיכה הרעיונית בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני.

הניסיון בקרב גוש השינוי לבדל בין מפלגת רע"ם לבין המפלגה הערבית המשותפת מתבסס גם על הצהרתו של מנצור עבאס כי רע"ם ניתקה עצמה ממועצת השורא, וכי היא פועלת מעתה כמפלגה אזרחית עצמאית. האם ניתן לסמוך על כך? ספק רב, אם בכלל. חשוב לחדד כי מועצת השורא הינה גוף בעל השפעה מכרעת על החלטות מרכזיות של התנועה האיסלאמית הדרומית שמתוכה צמחה מפלגת רע"ם. יתר על כן, גם אם אפשר לטעון שהזיקה ההיררכית השתנתה קמעא, הרי שמוקד הכוח הדתי נותר כשהיה.

רע"ם מובילה מהלך תדמיתי "מהונדס" באמצעות מנצור עבאס

לפיכך נראה שההכרזה על הניתוק ממועצת השורא היא בעיקר מהלך תדמיתי, להבדיל מאידאולוגי, באמצעות מנצור עבאס המצטייר כסוג של פרזנטור פרגמטי ושופע חיוכים, שנועד לעגן רושם של התרחקות רע"ם מהקשר הגורדי ל"אחים המוסלמים", ובכך לייצר סממני לגיטימציה מזווית הראייה של מפלגות ציוניות לשתף עמה פעולה במסגרת קואליציונית. חשוב לחדד כי מועצת השורא היא הגוף העליון של הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, כאשר מפלגת רע"ם שימשה כזרוע הפוליטית של התנועה. למותר להדגיש כי למועצת השורא יש השפעה ישירה על החלטות אסטרטגיות, כולל סוגיות פוליטיות מרכזיות של הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית.

"ההתנערות" הפומבית של מנהיג רע"ם ממועצת השורא מזכירה במאפייניה את הכרזתו של ראש אש"ף דאז, יאסר ערפאת, בדבר שינוי סעיפי "האמנה הפלשתינית", דבר שלא קרה מעולם. זהו אפוא דפוס פעולה מוכר של הצגת חזות פייסנית ויצירת חזיון תעתועים, בעיקר תוך שימוש בשפה האנגלית, ובפועל לשמר דבקות בעקרונות היסוד של התנועה האיסלאמית ו"האחים המוסלמים".

בתוך כך אין להתעלם מתחושות הגאווה והתרוממות הרוח שפשו בקרב ערביי ישראל ונבחרי הציבור הערבים בעקבות התבוסה הישראלית ב-7 באוקטובר 2023. לצד הסתייגות ממעשי הזוועה של תנועת חמאס, נשחק בתודעה הערבית-פלשתינית הדימוי של "ישראל הבלתי מנוצחת", באופן העלול להיות מנוצל בידי גורמים רדיקליים ולאומנים הפועלים בחברה הערבית בישראל. באותה נשימה, ההסתייגות העיקשת מלהגדיר את חמאס כארגון טרור, אף על-פי שבמרבית מדינות העולם הוא מסווג ככזה, לצד העידוד שהם שואבים מהגל הפרו-פלשתיני הפוקד את מדינות מערב אירופה בהובלת פעילי "האחים המוסלמים", מייצרים תשתית לטנטית, בעלת פוטנציאל מסוכן שעלול להתפתח לכדי תהליך מדורג של ג'יהאד רעיוני בתחומי מדינת ישראל.

הימור מסוכן

במישור המעשי, המאמץ של גוש השינוי לכונן קואליציה בכל מחיר, ובכלל זה "הכשרת" שיתופן של המפלגות הערביות כדי להשיג את הרוב הנדרש בכנסת, ובעיקר כדי לממש את "החלום הרטוב" של סילוק בנימין נתניהו מכס ראש הממשלה, עלול להצטייר כהימור מסוכן אשר ישעבד את האינטרסים הביטחוניים של ישראל לגחמות של פרנסי הציבור הערבי בישראל, אשר אינם מסתירים את זהותם הלאומית הפלשתינית.

אימוץ עקרונות ליברליים-פרוגרסיביים כצידוק לשילוב נבחרי הציבור הערבים כשותפים מלאים לתהליכי קבלת ההחלטות במדינה היהודית המוקפת אויבים, מקומו לא יכירנו, גם בהינתן השאיפות הלאומיות של ערביי ישראל המזהים עצמם זה מכבר כפלשתינים.