היצירה ממלאת את העולם

צפיתי בסרט התיעודי החשוב "מה היא חושבת לעצמה" של איריס זכי, על אל-הורות. הכי התרגשתי מלינה צ'פלין, תבדל"א. היא ובן זוגה, סלבה צ'פלין ז"ל, היו המורים שלי לבימוי בחוג לקולנוע ב"בית צבי" בראשית שנות ה-80.

לא היו להם ילדים - לא מהחלטה, פשוט כך קרה - ולמרות זאת הם היו אנשים כל כך מלאים, עם חיים עשירים ויצירתיים. ואולי גם בגלל שלא היו להם ילדים, הם היו כמו ההורים שלנו.
אני ממש הרגשתי שסלבה המתוק הוא כמו אבא שלי. הוא היה כל כך אבהי. לצד בימוי סרטים, הם תמיד גם לימדו קולנוע, ותלמידיהם היו סוג של תחליפי ילדים. היום, בגיל 91, לינה עדיין כל כך מלאת חיים, עדיין יוצרת סרטים, עדיין עם עולם כה עשיר. נפלא ממש.

במאמרי על האל-הורות שלי, שפורסם ב-2009 בהוצאת "עם עובד", ציינתי בין השאר שהעובדה שאני יוצרת, בוראת עולמות בספריי, גם היא תרמה לכך שאף פעם לא הרגשתי מחסור בילדים או צער על כך.

בכלל, אני סבורה שהורות לא ממש מתאימה ליוצרים. יש להם את העולם הנפשי היצירתי העמוס שלהם, והוא ממלא אותם. בשביל מה להעמיס על עצמם ילדים? גם ככה עולמם הפנימי מלא ועשיר. בנוסף, מי שיסבלו מכך שההורה היוצר כה שקוע ביצירתו ואין לו "ראש" לשום דבר אחר, יהיו הילדים. בכל אופן, אהבתי את סלבה ולינה. המורים הכי מתוקים ב"בית צבי" בזמנו.

הסרט של איריס ב"כאן" - בטלוויזיה וברשת. מומלץ.