גיורא אברוצקי (אלמוג) בן דודי,
גר ב-קיבוץ -כפר עזה- אשר נוסד בשנת 1951.
הקיבוץ נמצא 3 ק"מ מזרחית מעזה.
כשהיה קטן, הוא לא רצה להיות נהג של אוטו זבל, כמו כל הילדים,
הוא לא רצה להיות כבאי, או טייס - ככל האחרים.
הוא רצה תמיד להיות גנן - לא של שתילים, פרחים ועצים,
הוא רצה להיות גנן - בגן של ילדים.
לאחר שנים רבות של לימודים,
כשהגשים את חלומו - לחנך את הקטנים,
קראנו לו גננת - פתח ב-ג, דגש ב-ד וקמץ, וב-נ סגול.
בן דודנו המקסים, הכל יכול.
הוא מרקד ומפזז, מלמד ומחנך, ממציא תמיד רעיונות חדשים,
איך לשמח את הטף, להכניס בהם תורה ולהפוך אותם לאזרחים מצוינים.
השנה - לפני חג הפסח, כאשר כולנו כבר מצפים, לשבת מסובים,
ליד שולחנות הסדר, לספר ביציאת מצרים, ולאכול דגים ממולאים.
כאשר מכינים את ספרי ההגדה
ומשננים לנכדים הקטנים את "עבדים היינו" ו"מה נשתנה".
ואיך האל הוציא אותנו ממצרים, "ביד חזקה ובזרוע נטויה".
ואיך האלוהים זכר את בריתו עם אברהם אבינו - ושמר על ההבטחה,
ולאחר ארבע מאות שנה, החזיר אותנו לארץ הבחירה.
בכפר עזה - הילדים יושבים בחדרים האטומים.
מבוהלים מהפצמ"רים, מהקאסמים, מהגראדים ומכל מהטילים המפחידים.
ובן דודנו הגננת - בעצב מביט לילדים בעיניים - ולא מוצא תשובה,
למה הכל אותו דבר ושום דבר לא השתנה.
מבצע
עופרת יצוקה ומבצעים אחרים,
לא משכנעים את האויבים האכזרים.
הם יורים על אוטובוסים צהובים,
ולא חומלים על ילדים.
איך נסביר לעולם
כי אף עם,
לא יוכל להסכים לאורך זמן,
שילדים לא יוכלו להסתובב בשכונה,
לא יוכלו לשחק בגינות וליהנות מהפריחה.
ושיוכלו לתכנן את החיים לפי הלוח והחגים,
ולא לפי השגעונות של כל האויבים.
בואו נצא כולנו בצעקה גדולה,
מתי העולם יבין, כי אנחנו לא הילד הרע.
גם אם אנחנו החזקים, ויש לנו צבא גדול מטוסים ורובים,
ואנחנו לא דוד הקטן, עם הרוגטקה והאבנים.
לא ייתכן שהעולם ישב בשקט ויחריש,
ואצלנו אוטובוס צהוב של ילדים, יופצץ על הכביש.
ממכת הדם כבר ספגנו רבות,
במלחמות ובטרור נפגענו - גם במכת הבכורות,
מאכילים אותנו בצפרדעים, מבטיחים הבטחות,
ולכל הסחרור הזה, לא מוצאים פתרונות.
גיורא, בן דודי היקר, אנחנו מחזקים אתכם ומחזיקים לכם אצבעות,
מי ייתן ומהפסח הזה, תחדלנה הצרות,
נראה נסים ונפלאות.
