נשאר לי רק להוריד את הכובע בפני ג'וליאנו מר, שלמרבה הצער הערכתו של אדם גדלה בלכתו.
מספר האנשים ביקום שמקדישים את עולמם למען מטרה מסוימת, ואף מטילים את חייהם בסיכון למען מטרה זו - מועט ביותר. אומנם במחי יד, אפשר לסווג את כל חיילי צה"ל תחת הגדרה זו ככאלו המקדישים את חייהם למען ביטחון ישראל, ומנגד את השאהידים המתאבדים כביכול, כמקריבים את חייהם למען שחרור עמם - אך ההפרדה בין תקופה קצרה ומוגדרת לעומת מפעל חיים, והליכה תוך כדי נורמה, ואף מחויבות חברתית, לבין בחירה חופשית ועצמאית, היא זו שעושה את ההבדל.
מר אומנם נולד ללא בחירה לתוך הדו-קוטביות של שתי הדתות ושני העמים, ושמא אף הוא תוצר של פרויקט אחר, מבית הוריו, למען קירוב הלבבות העדתי. עם זאת, מר הפך את חייו למפעל חיים של ניתוב האלימות לדרכים יצירתיות בידיעה שאלימות נובעת ממצוקה ומחוסר יכולת לביטוי הכעס בדרכים אחרות. הוא נכנס בעובי הקורה למקום שממשלות וגופים בינלאומיים היו צריכים להיכנס.
הייחודיות שלו, שנבעה גם מדו-הלאומיות שבו, היא שהכניסה לתוך אש הלהבה, כשהעתיק את מגוריו לזירת הסערה עצמה, ג'נין. מה שעשה את ההבדל בין הביקורת מהצד והשיח המרוחק, לבין פעילות קרובה ומשותפת.
למרבה הצער, קיצוני בג'נין שנשאר עם חוסר יכולת ביטוי ודו-שיח, שירד נמוך לרמת האלימות - קטע את התרומה שהוענקה לעמו שלו.
זה הפחד הגדול של כל פעילות ענפה שמתקדמת לאור חיובי, שתיהרס ברגע על-ידי קיצוני. אחרי האבל הרב על רציחתו השפלה של מר, מה שנשאר לנו זה להתמקד בטוב, בתקווה ובשלום, ולהמשיך את מפעלו האמנותי של הדו-שיח והכבוד ההדדי. הייה שלום!
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
