מעורר המדנים

מכוניתו האדומה של פאהד רגותי חנתה בתחילת הכביש העולה אל צדו האחורי של המוזיאון. רגותי המתין מחוץ למכונית, עומד במרכז הכביש.
נחום ראה דמות רחבת כתפים בחליפה מתוחה, ניכר בו שהוא בעל עמדה.

משום שעמד באמצע הכביש עצר נחום ברכבו לנזוף בו אך פאהד ניגש אל חלונו קורא בערבית "אתה נחום בן צוקר". אמר צוקר ללא שיבוש.

"אני", השיב נחום בגערה, "ואין זה מן החכמה לעמוד כך באמצע הדרך. אם אותי אתה מחפש היכנס למכונית ובוא אתי".

"אני פאהד אבו זיידן רגותי". אמר האיש כשנכנס למכונית והושיט יד עבה וכבדה.

בושם חזק נדף סביבו. כנראה ריסס עצמו במנה מופרזת של אפטר-שייב, חשב נחום. תהה אם בא לבקש אישור לבנות במקום אסור.

"רגותי". חזר על השם.

"נעם". השיב האיש.

במעמקי זכרונו היה השם הזה קשור בטיולי השבת עם אבא. הוא החנה את המכונית בסמוך לכניסה. יצא ופאהד בעקבותיו. משנכנסו למסדרון האפלולי מעט בא לקראתם נער נושא טס בידו.

"חמאד". אמר נחום וזה נענה מיד: "נעם".

"תביא לנו קפה". ביקש.

"עמראק יא סידי". השיבו הנער ויותר משהביט בו הביט בפני אבו זיידן ויראת כבוד בעיניו.

חמאד היה בנו של בעל קיטון לקפה בחדר מדרגות צר מול שער הפרחים. שם היה מבשל קפה ותה. לקוחותיו ישבו על שרפרפים לאורך המדרכה, עישנו נרגילות והתבוננו בעוברים ושבים.

שירות רב ערך נתן לעובדי אגף העתיקות. לפני שגילו אותו היו מכינים לעצמם נסקפה במטבחון של האגף. הקפה של אבו-חמאד שמחירו נמוך הגיע אל שולחנם מבלי לטרוח בהכנתו וטעמו טוב.
נחום הכניס את אבו זיידן למשרדו. שותפיו לחדר, זאב ומיכה לא הגיעו עדיין. על שולחנותיהם היו העתקי דוחות שרשמו וקופסאות קרטון עם ממצאים בתוכם שאספו במהלך עבודתם בשכם. גם על שולחנו של נחום התגבבה ערימה של דוחות, העתקי תלונות למשטרה וסקירות קצרות מאתרים שונים.

הוא הורה על כסא ליד שולחנו וסידר את ניירותיו במגשי עץ. הקפה הגיע במהירות. חמאד הניח את המגש עם ספלי הקפה וכוסות המים על השולחן ומיהר לצאת.

נחום שאל את אבו זיידן היכן הוא גר. עדיין לא התבהר לו מנין זכור לו השם שאמר והיה חוכך בדעתו איך לבקש מאבו זיידן שיזכיר לו יותר. נדמה שיעליב אותו אם יאמר שאינו זוכרו משום שאיש זה זכר אותו ואת שם משפחתו ביטא ללא שיבוש.

"אנחנו גרים היום ברמאללה סמוך לגבול עם אל בירה". אמר.
נחום חשב שיהיה עליו להסביר לו שרמאללה אינה בתחום אחריותו ואפילו אם ירצה לסייע בידו לא יוכל להתערב משום שלרמאללה מינו מפקח עתיקות ערבי מהמקום ואין לפגוע בסמכותו.

"ואיך הבריאות?" שאל בנימוס.

פאהד לגם לגימה גדולה מכוס המים, טעם מן הקפה ומצמץ בשפתיו.
"אבי רוצה לבוא לרמאללה". אמר.

"איפה הוא עכשיו?" שאל נחום.

"הוא בעמן". אמר פאהד. "אם יעכבו אותו בגשר יום שלם. יהרגו אותו".

רגותי, נזכר נחום, היא משפחה ענפה וידועה מאוד. יש בהם שרים בממשלות ירדן, ראשי ערים, בעלי נכסים גדולים. עסקי ביטוח גדולים להם. יבואנים של כלי רכב. יש להם בנינים בלבה של ירושלים העברית.

"בן כמה הוא?" מלמל נחום. רצה למשוך את אבו זיידן בלשונו ובינתיים ייזכר עוד.

פאהד נראה כבן חמישים וטבעות של זהב על אצבעות ידיו בשמאלו ובימינו. אם הוא קורא לעצמו אבו זיידן לבטח בנו של זיידן הוא. כך מקובל אצל הערביים.

"הוא עבר את שנת השמונים לחייו". אמר אבו זיידן.

לפתע נזכר. הזיכרון הופיע כברק ומפיו נפלטה קריאה: "זה אביך שמכר את חלקת הזיתים ליד מחנה שנלר".

אור זרח על פניו הקשים של פאהד. "הוא, הוא". אמר בשמחה. "אני ידעתי שלא ישכחו אותו".

אותה חלקה שעליה בנו חסידי סדיגורא בנין ארעי בתרומות שאספו בעולם כולו להקמת מרכזם העולמי, זכר נחום. אבא סיפר לו על כך כשהלכו בשבת לתל-ארזה.

"סיפרו לי שאיימו עליכם כשאביך מכר את החלקה שלו ליהודים". אמר נחום.

פאהד נע באי-נוחות על כיסאו. לא על כך רצה לשוחח עם נחום.
"דין מוות חל על מי שמכר אדמה ליהודים הסאיונים". אמר "אבי לא מכר לסאיונים. הוא מכר לשיכנזים, לאלה מותר למכור. אבל איימו עלינו. היו אומרים לי שאני מסריח כמו שיכנזי ומעליבים אותי הרבה".

במאה שערים אכלו הרינג, תועבת לבו של הערבי ולכן העלבון גדול אם אומרים לערבי שנודף ממנו ריח של שיכנזי אוכל הרינג. כשנתיים לפני מלחמת השחרור היו הפגנות נגד הספר הלבן. כל שבועיים פרסמו הבריטים ספר לבן חדש. בהפגנות הונפו דגלים ונשמעו סיסמאות כגון "בוז לספר הלבן יחי דגלנו כחול לבן". הערבים הפגינו אף הם וקראו: "פלשתין שלנו, היהודים כלבינו".

נחום ואביב ישבו ליד הגמרא. נחום התקשה להבין את הכתוב ואבין הקשיב לשאלתו. פתאום נפתחה דלת הבית ורגותי נכנס. שפם שיבה לפניו ומשקפיים עבים על אפו. תרבוש אדום לראשו. כרסו מהלכת לפניו ובה הדף את הדלת בהיכנסו. לא לבש חליפה כי חם היה. לגופו חולצה לבנה ומכנסיים חומים. הרב צוקר קפץ ממקומו.
"יא אבו נחום". קרא.

נחום ישב בצדו השני של השולחן מבוהל. רגותי תפס בידי אביו והחזיקן. "אני ובני ואשתי והילדים של בני, כולנו אוהבים אותך. כולנו מבקשים את שלומך ואת טובתך. יש עכשיו הרבה צרות. יש אנשים רעים. רוצים לשפוך דם. לשרוף. להרוג. יא אבו נחום תבוא אצלי. בשבילך ואשתך וילדיך הבית פתוח תמיד. תבוא ותהיה בטוח אצלי".

גמר את דבריו ויצא מהבית. נחום שמע כל מלה וחש שידיו רועדות. אביו בהה בדומיה לעבר הדלת שרגותי נעלם בעדה ולבסוף פרץ בצחוק עצבני. הצחוק לא הרגיע את נחום. זה לא היה צחוק עליז.
"לא ייתנו לו לחזור לבית שלו?" תמה נחום.

"כן". אמר פאהד בעקשנות. "ביקשתי אצל המושל הצבאי. אמרתי לו שאבי מכר אדמה ליהודים בזמן שהיו הורגים בשביל זה. אמרו לי שאביא מישהו שמכיר את אבי מאותו זמן, יראה עליו באצבע ויגיד זהו זיידן רגותי שמכר אדמה ליהודים. בגלל זה חיכיתי לך על הסובוח".

"אתה רוצה שאני אלך למושל הצבאי?.".. תהה נחום.

"המושל אמר שאם תבוא לגשר דאמיה ותגיד שאתה מכיר אותו יתנו לו להכנס".

"כך". מלמל נחום. "ואם לא אכיר אותו? עשרים שנה עברו. לא?"
"עשרים שנה ולא תכיר?" תמה פאהד. טפח בידו על מצחו והוסיף: "אם לא תכיר יחזור לעמאן".

"מתי יבוא?" שאל נחום.

"אם תגיד מחר יבוא מחר. תגיד בשבוע הבא יבוא בשבוע הבא". השיב פאהד.

נחום עיין ביומנו. "היום". אמר. "אין לי זמן כל השבוע וכל השבוע הבא. שיבוא היום".

הבעת פניו של פאהד לא השתנתה. רק תנועותיו נעשו מהירות. "עכשיו אלך הביתה להודיע לו בטלפון שיבוא. באיזו שעה תהיה בגשר?"

"ניפגש בארבע במרכז של יריחו. משם ניסע לגשר דאמיה". אמר נחום.

"טוב". פאהד קם לרגליו. "עכשיו תסלח לי שלא אתעכב אתך. אני מוכרח ללכת להודיע לו".

הוא מיהר לצאת והשאיר את נחום תוהה אם אכן ענין של כיבוד אב כאן.

פאהד הגיע במכוניתו למרכזה של יריחו, שהיא ככר השוק. נחום הגיע מבית המושל בארבע והורה לו להחנות את הפונטיאק הגדול שלו ולבוא עמו במכוניתו. בדרך הסביר לו כי מוטב שלא יופיע בפונטיאק בפני החיילים ולא יתהדר בה. החיילים לא יתיחסו בכבוד לערבי עם רכב מפואר.

ממשרד המושל התקשרו עבורו אל גשר דאמיה והודיעו על בואו. ביקשו שיכניסו אותו ללא עיכובים.

שיירה ארוכה עמדה לאורך הכביש העולה בצד ערוץ ואדי פראה לשכם. מרבית הנהגים המתינו מחוץ לכלי רכבם. הם נראו תשושים ומעוצבנים מכדי לנהל שיחה. צרובים משמש ומבע נואש בעיניהם. המכוניות הפרטיות המתינו בדלתות פתוחות. נשים ישבו בתוכן. הן לא יצאו לחלץ עצמותיהן כפי שעשו הגברים.

עד כה לא ראה נחום את העוברים לירדן. הוא שמע על ההמתנה המענה בשמש ועל הפרי והירק המתקלקלים על המשאיות הממתינות. כעת ראה במו עיניו.

ההוראה שניתנה לממונים על המעבר בגשרי הירדן הייתה לבדוק ולרשום כל מכונית וכל אזרח. היה חשש שמא ביצע אחד העוברים מעשה חבלה וברצונו להימלט לממלכת ירדן. השוטרים משכו את ההמתנה הזו שעות ארוכות. צילמו ושיכפלו את התעודות, בדקו את חותמת המושל והתקשרו לברר אם אכן רשום האיש ברשימת מקבלי אישור המעבר.

הכל התנהל בצריף סמוך לגשר וסביבו גדר גבוהה. בשער עמד חייל עם מכשיר קשר ואפרכסת צמודה לאזנו. החייל הרשה למכונית אחת להכנס בכל פעם. היתר המתינו בחוץ וכשזו יצאה לדרכה נכנסה המכונית הבאה בתור.

אין מנוס מהשמש הלוהטת והיובש של הבקעה. שיירת כלי הרכב המתינה כל היום. אנשיה הלכו מרחק ניכר כדי לעשות את צרכיהם בהסתר.

הוא עקף את השיירה הממתינה בצד ימין של הכביש ונסע בצדו השמאלי, לארכה. ראה את פני הממתינים. משטמה בעיניהם. משאית שבאה מירדן הופיעה בעיקול הכביש בדהרה. הכביש צר ואין מקום רב לתמרונים. אך המשאית חלפה לצידו במהירות. נחום פלט אנחה של רוחה. נהג המשאית היה מיומן. לבטח המתין אף הוא שעות רבות בכניסה וכעת מיהר, אך לא איבד מכושר התמרון שלו.

שני חיילים בכומתות אדומות עמדו בשער. לאחד מכשיר קשר קטן כרוך לראשו בסרט גמיש.

"אני צריך לזהות איש שבא מירדן". הסביר נחום.

"חכה רגע". אמר החייל עם מכשיר הקשר. "תגיד לי שוב מה שמך".
הוא חזר על השם בקול רם, כדי שיקלטוהו בקשר והמתין. אחר רגע נשמע רחש מן המכשיר והוא נענע ראשו. "בסדר". קרא. הצביע לעבר הצריף ואמר: "סע עד הצריף אבל תחכה באוטו. אל תכנס עד שיקראו לך".

משהתקרבו אל הצריף התגלה לעיניהם מעקה הגשר על הירדן. גם מעבר לגשר, בצדו הירדני המתינה שיירת מכוניות ארוכה. איש זקן בא מכיוון הגשר, נעזר במקל ומדדה לאטו עד שהגיע אל הצריף מאחור. חייל הגיח בעד הפתח האחורי ואחז בזרועו לסייע לו לעלות מדרגה ולהכנס.

פאהד פתח את דלת המכונית כדי לצאת אל אביו. שוטר משמר הגבול שעמד ליד הכניסה מיהר אליהם ובקול נוזף הורה ל-פאהד שיישאר במקומו ולא ייצא מהרכב. הוא היה דרוזי. הדרוזים לא חיבבו את הערביים. הם דיברו ערבית כמותם ושנאתם יוקדת בעיניהם.
נחום פתח בצדו את דלת הדה-שבו להתאוורר. בהמתנה תחת קרני השמש חש כאילו עורו נסדק ולשונו התכסתה קמח.

נחום זכר שלרגותי הזקן הייתה בלוטת שומן מאחורי אזנו ורק ילדים נמוכי קומה ראו אותה. לזקן שראה זה עתה לא הייתה בלוטת שומן אך ברגע שעמד להכנס בפתח הצריף הבחין נחום בצלקת של ניתוח מאחורי אזנו.

אחר רגעים ספורים יצא חייל נוסף מהצריף. כומתה כחולה לראשו ודרגות קצונה על כתפיו. גבה קומה וקל תנועה כאילו אין החום מגיע אליו.

משהחל לדבר זיהה נחום מבטא שאינו מבטא הדרוזים ואינו מבטאם של יוצאי עדות המזרח.

"אתה קוראים לך נחום ואתה המפקח על העתיקות?" חקר אותו הקצין.

"אני הוא". השיב נחום והשתדל לחייך.

"יש לי הוראה לתת לך לזהות איש בשם רגותי. זיידן רגותי. מאיפה אתה מכיר אותו?"

"אבו פאכרי". קרא נחום בשם אחיו הבכור של פאהד. "ואני מכיר אותו מהבית. לפני מלחמת השחרור הייתה ידידות בין המשפחה שלנו והמשפחה שלו".

מבטו של השוטר נמלא חשד. "ידידות? אתה ידיד של רגותי? איך יכול להיות דבר כזה?"

"אנחנו גדלנו יחד. ערבים ויהודים". נחום התכעס על החקירה המשונה שנעשית בחוץ, בלהט השמש ובעוד הכביש מלא ממתינים מן הגשר ועד מבואות שכם.

"אתה איבן באלאד?" שאל השוטר ותמיהתו גדלה.

"קודסי". השיב נחום בחיוך.

"אללה אל-עד'ים". קרא השוטר. "חשבתי אותך אחד מקיבוץ. לא מהאדמה".

"אתה בדואי אבל לא עזאזמה". הביע נחום דעתו.

"כאוכב אל חיג'ה". השיב השוטר בחשיבות.

"ג'יפת". צהל נחום. "ראיתי בדואי. שמעתי בדואי ולא ידעתי מאיפה. איך לא חשבתי על ג'יפת".

השוטר הושיט ידו ותפס בשמחה בידי נחום. "אני אומר לך בחיים של הילדים שלי". קרא. "עשר שנים אני בצבא ובמשמר הגבול. בכל מקום הייתי. אני אומר לכולם מאיפה אני ואף אחד לא יודע מה זה כאוכב אל חיג'ה ומה זה בדואי. עכשיו פעם ראשונה שאני רואה יהודי שמכיר את הבדואי ויודע. אתה, איפה אתה גר?"

נחום מסר לו את כתבתו ומספר הטלפון שלו והפציר בו שיבוא לבקרו כשיצא לחופשה. השוטר הוסיף ושאל: "אתה נולדת בירושלים? דיימן קודסי?"

"דיימן". נחום צחקק אליו בהנאה. "אנחנו בני-אל-באלאד. מכירים את האדמה שלנו. גם את הגליל, איפה שהשבט שלך וגם את הנגב איפה שעזאזמה נמצאים".

"בעינים שלי אני נשבע לך. אתה היהודי הראשון שידע מי אני ומאיפה". קשיחותו החקרנית נמוגה והפכה לנינוחות של מארח.
אמר ששמו מוניר ראבאח וצחק בהנאה. אחר ששבו ולחצו ידים ושבו והבטיחו זה לזה שיבקרו איש בבית רעו ויתארחו ויבלו יחדיו בנעימים העיר נחום כבדרך אגב: "אבו פאכרי נכנס בדלת האחורית כשבאתי. חאלס, ראיתי. אני מכיר אותו. לא צריך שאלך לבדוק שוב פעם. לא נכון? הוא זקן ועייף. אני אקח אותו אתי. הבן שלו רוצה לכבד אותו כמו שבן צריך לעשות".

מוניר הנהן ראשו ברצינות. "רק רגע". אמר.

הוא שב ונכנס לצריף. החייל בכומתה הכחולה עמד כל העת במקומו ונעץ עינים שוטמות בפאהד.

אחר רגע ארוך נפתחה הדלת שוב. תחילה יצא מוניר וידו אוחזת בזרועו של הזקן. אחריהם בא חייל אדום פנים שנשקו תלוי על כתפו וידיו תומכות בבית שחיו של הזקן.

"יאבא". קרא פאהד ושוב ביקש לצאת. הדרוזי שעמד בסמוך מיהר לפתוח את דלת המכונית. במכוניות אלה נחסמת הדלת הקדמית אם פותחים את האחורית ו-פאהד התפתל במושבו.

מוניר סייע לזקן להתיישב בפנים וסגר את הדלת אחריו. פאהד סובב את ראשו לאחור והוסיף להתפתל. נחום מיהר להניע את המכונית ולנסוע לאחור. הוא חשש שהחייל יתערב בשמחתו של פאהד לקלקלה. פאהד הצליח להסתובב על מושבו ולהושיט ידיו אל לחיי אביו. אחוריו הגדולים נצמדו לשמשה הקדמית ואצבעותיו העבות ליטפו בלחיי הזקן.

המכונית יצאה בשער ונסעה לאורכה של השיירה הממתינה עד שהחיילים נעלמו מן הראי במכונית. רק אז עצר את המכונית ו-פאהד יצא ממקומו ועבר לשבת בצד אביו. תוך כך הביט נחום שוב בפני הממתינים בשיירה. מבעם המאובן ועיניהם האפלות.

רצה לאמר להם שהקצין האחראי קרוי מוניר ראבאח והוא בדואי מכאוכב אל חיג'ה. שוטריהם ושומריהם תחת שלטון הירדנים היו בדואים. הם למדו למצוא מסילות ללבם ואין מסילה טובה מן ההיכרות בשמו ושם שבטו של הבדואי.

בו בזמן זכר שאומללים אלה הניצלים בשמש לצד המכוניות אויביו הם. אין בהם כל ידידות או אהדה.

הפחנוע שלו התגלגל לכוון יריחו. מאחור היה פאהד מנשק את ידי אביו ומקרבם למצחו. משנראו אמירי העצים של ואדי עוג'ה הבחין בפלאחים ערביים הולכים לאטם לאורך הכביש. חלקם באו מן השדות רכובים על חמורים אך רובם הלכו ברגל בשולי הכביש. הפלאחים שבו מעמל יומם.

לצד העצים הראשונים עמדה בקתה גדולה קרובה לכביש. דלתותיה פתוחות ובחזיתה ישבו גברים על שרפרפים ועישנו נרגילה. לפני כן לא ראה את הבקתה הזו פתוחה. הבקתה היא בית הקפה של ואדי עוג'ה ועם רדת היום נפתחה לשרות הפלאחים השבים מעמלם. נחום עצר את המכונית וניגש לבקתה.

לשמחתו היה שם מקרר גדול ובקבוקי משקה בתוכו. מיהר לקנות משקאות קרים ולשוב עם הבקבוקים. נתן בקבוק ל-פאהד ובקבוק לאביו.

מיד התישב מאחורי ההגה והמשיך לנסוע. בעד הראי הבחין בפניו המופתעים של פאהד. בשמחתו שכח לספר לאביו מי הנהג במכונית ומי הסדיר עבורו את השיבה הביתה בקלות יחסית. ברגע שתחב נחום לידיו את בקבוק המשקה נוכח שנחום נוהג בהם כאורחיו. הוא התלחש עם אביו רגע ואז שמע נחום את קולו הרועד מעט של הזקן: "תאכל אתנו היום, יא איבן צוקר?"

נחום נענע ראשו במיאון. "פעם אחרת". השיב בנימוס. "יש לי דברים לעשות הערב ואתה, אבו פאהד, אתה צריך לנוח מתלאות היום. לראות את בניך ונכדיך".

"אתה עשית בשבילי יותר מהבנים שלי". מחה הזקן.

"צעיר בניך אוהב אותך". נחום התמסר לביטויים המליציים של הערביים. "את העיניים שלו ייתן בשבילך, אבו פאהד. - בכוונה כינה אותו אבו פאהד לעורר את גאותו של הבן היושב לצידו. - אם לא הוא לא הייתי בא ולא מביא אותך ולא זוכר אותך. תנוח. תחליף כוח ואני אבוא אחרי כן".

עודו מדבר נכנסה המכונית ליריחו. החמה שקעה והעיר התעוררה. אנשים הלכו על המדרכות הרחבות. קבוצה קטנה של גברים שחורי עור עמדה סמוך לחנות פירות שנפתחה זה עתה. ספר עשה את שערותיו של ילד בכסא שהוצב על המדרכה מתחת לפנס גדול. גם נערות נראו ברחוב. ממהרות לדרכן.

מכוניתו של פאהד המתינה. איש לא נגע בה ולא התקרב אליה. ביריחו התרגלו לעשירים שכאן ביתם השני והם מגיעים במכוניות פאר.

פאהד סייע לאביו להכנס לפונטיאק. נחום אמר שמכוניתו איטית ואם ייסעו יחדיו יזיק הדבר למכוניתם. מוטב שיסעו לבד.
שלושה צעירים ששערותיהם מבהיקים ופניהם רעננים ורחוצים, לבושים ככל הצעירים במכנסים הדוקים וחולצות קצרות שרוולים חלפו לידם. אחד מהשלושה נעצר ופנה אל נחום.

"אהלן". קרא. "אהלן יא תורג'מן א תאראג'ם".

זה היה הצעיר שמכר כרטיסי כניסה למבקרי בית הכנסת העתיק.
נחום לחץ ידו ואחר לחץ ידי שני חבריו שמלמלו "תורג'מן" ושאלו לשלומו.

"אללה יעתיקום אל עאפיה". בירכם נחום והשלושה המשיכו בדרכם.
חילופי ברכות אלה הותירו רושם עז על פאהד. יותר מהמחזה עם הקצין הבדואי והמשקאות הקרים שהביא להם, הכבוד שהפגינו כלפיו אנשי יריחו עורר בו השתאות.

הידיעה על שובו של רגותי התפשטה במהירות בקרב ערביי הגדה המערבית. הם חששו מפני מה שיאמרו עליהם בירדן אם יקיימו מגעים של מסחר ועבודה עם יהודים. אך הנה עזב הזקן המכובד את ממלכת ירדן ובא מרצונו לישראל למרות הקשיים והתלאות. עדות לנחישותו הערבית הגאה ולשותפות הגורל עם אחיו שנותרו בידי הישראלים.

העתונים הערביים הדפיסו תיאורים נלהבים על עוז רוחו ונאמנותו לעמו. ראש עירית רמאללה הכתיר אותו בתואר אבי העיר. הערביים שתו בצמא סיפור זה שכה נזדקקו לו אחר המפלה המבישה במלחמה.
בטרם קמה מדינת ישראל איימו על חייו כעל חיי אחרים שסחרו עם יהודים ותווכו במכירת קרקעות. התנועה הלאומית הערבית אסרה מכירת אדמות ליהודים. זו הייתה תנועה איסלאמית שהטיפה גם לשנאת נוצרים. מרבית הערביים המשכילים ובעלי העמדות הבכירות הם נוצרים.

מחשש לחייהם ומחשש לאבדן השפעתם על ציבור גדול וצייתן העמידו עצמם הנוצרים בראש הנהגת המאבק הערבי. רגותי הקיף עצמו בפלאחים נאמנים ששמרו עליו מפני האחים המוסלמים. שוטרים בכירים קיבלו מידיו משכורת חודשית נוספת. המופתי תמך בפעילות האחים המוסלמים ומפניו חששו הנוצרים.

כשתמו הקרבות והסכם הפסקת אש הושג ונחתם באי רודוס קראו נאמני המופתי שהאומה הערבית נכנעה לעם הכלבים. המלך עבדאללה בא להתפלל במסגד אל-אקצה בירושלים ובצאתו מהמסגד ירה בו קנאי מוסלמי והרגו.

הרצח עורר מהומות ומלחמת אחים עמדה לפרוץ אלמלא התערב הלגיון הערבי.

חיילי הלגיון הם בדואים קשוחים, נאמנים לבית המלוכה. הבדואים רדפו את האחים המוסלמים. אסרו אותם או הוציאו אותם להורג ללא משפט. תנועת האחים המוסלמים הוצאה אל מחוץ לחוק.

משהומלך חוסין הצעיר היו מרבית הערביים השייכים לתנועה זו עצורים במחנות מעצר גדולים ונתונים לחסדם של בדואים שהרבו להתעלל בהם ולהשפיל אותם. בין הפלאח הערבי לבין הבדואי לא הייתה מעולם חיבה גדולה וכאן היו הרבה פלאחים נתונים בידיהם.
רגותי הלך לסייע לעצורים. הוא שיחרר רבים מהם והללו נעשו אסירי תודה. רגותי שילם לרשויות השידור הירדני תמורת שידור הודעה שהוא תומך בבית המלוכה ובמלך הצעיר, מלכם של כל הערביים תושבי ארצו ועליהם לסור למרותו.

באותם ימים לא נהגו לשדר שידורי פרסומת. היה עליו ללכת לשר החינוך הירדני ולהציע לו לשדר הודעה זו תמורת תשלום דמי טרחה והוצאות על שידור הודעה פרטית זו.

הדבר נודע למלך חוסין בן החמש עשרה. הוא קירב את רגותי ומינה אותו יועץ לבית המלכות. מישרה מכובדת שאין עמה עבודה כלל וכלל.

כך ניתנו לו אפשרות ותנאים הולמים לכתוב את קורות העתים בארץ ישראל ולהתחרות בהיסטוריון עארף אל עארף.

אלא שבעוד עארף אל עארף הצביע על כל כשלון ערבי ועל כל מלחמת אחים ומהומה כמזימה ציונית נצטמצמה כתיבתו של רגותי בסיקור המאורעות ללא הבעת דעה על מהלכיהם של הערביים וללא האשמות כלפי אומות העולם.

בבתי ספר ערביים לימדו את הטפותיו של אל עארף ואת השתלשלות המאורעות על-פי רגותי. בשנים ספורות נודע כמורה הגדול להיסטוריה של הערבים בארץ.

למחרת בואו הגיעו לביתו ראשי עירית אל בירה ועירית רמאללה עם ברכות ומתנות. מורי בתי הספר ברמאללה באו עם כיתותיהם בתהלוכה לביתו וביקשו שהזקן יראה את פניו בעד החלון. המורים הוסיפו לקבל משכורת מירדן וכעת מצאו דרך נאותה להראות לעולם שאין מורא השלטונות הישראלים עליהם.

עתונאי מזרח ירושלים שתנועתם הוגבלה ואת ידיעותיהם שאבו מתדפיסי לשכת העיתונות הממשלתית נסעו לרמאללה לראות את הזקן ולצלמו.

נכבדי בית-לחם ביקשו מהמושל הצבאי רשיון לבקרו וקיבלו. נכבדי חברון קיבלו את הרשיון אף הם. לפני כן התקשר קצין הממשל בחברון מספר פעמים אל נחום עד שהשיגו. הוא ביקש לדעת מי הוא ה-רגותי הזה ומה פתאום מבקשת כל חברון רשות לנסוע אליו לרמאללה. נחום סיפר לו על מעמדו של רגותי והוסיף שהאיש זקן ומאחר שהיה יועץ למלך ושר בממשלתו רואה כל חלילי חובה לעצמו להתחנף אליו.

המושל חתם על הרישיונות. אחר כך התקשר מושלה של עזה אל מושל חברון ואותה שאלה בפיו ומושל חברון שמח על ההזדמנות להרצות את ידיעותיו המעמיקות על משפחת רגותי המפורסמת בפני מושל עזה שכדאי גם לו להכיר את המבנה החברתי של ערביי ארץ ישראל.

הנכבדים חזרו מהביקור וסיפרו על צלילות דעתו ועוז רוחו של הישיש. עייפותו אחר שנות המאבק הקשה למען אחיו. ציפיותיו מיורשיו שינהיגו את בני העם האציל וישיבו את כבודו. יוציאוהו מן הדיכאון ומן העוני והבוז שרוחש לו העולם.

מן הכפר ביר זית באו תלמידי בית הספר התיכון לראות את הזקן ולשמוע את דבריו. בבית ספר זה למדו תלמידי תיכון בני עשרים ומעלה. אלה שלא עלה בידם לעבור בחינות בגרות השלימו לימודיהם בביר זית.

מאחר שכבר היו בני עשרים כינו את עצמם סטודנטים ואת בית ספרם כינו אוניברסיטה.

בתחילה שלחה האוניברסיטה העברית בירושלים מורים ומרצים מטעמה ללמד בביר זית כי מורי בית הספר ברחו לירדן במלחמה. במהרה התברר למורים מהאוניברסיטה שתלמידיהם צריכים להשלים את לימודיהם התיכוניים.

התלמידים ביקשו ממוריהם לבוא עמהם אל הזקן ברמאללה. גם המורים היו סקרנים . הם קראו את כתביו כדי להיות מוכנים למפגש זה ומשהגיעו עם תלמידיהם הופתעו מיראת הכבוד המרובה של התלמידים.

המורים מצאו חוסר דיוק בכתביו. לא הייתה בהם התייחסות נאותה למאורעות. חלקם אף הביעו הסתייגות מדרך ראייתו את ההיסטוריה. קבעו שהתעלם מהאמת, שכח עובדות שאינן נוחות לעניינו וסילף את הדברים. המרצים היהודיים מן האוניברסיטה העברית התבקשו להימנע מלבוא אחר שהשמיעו הערות אלו.

אל בית הספר בביר זית הגיעו ערבים ישראלים חברי המפלגה הקומוניסטית שאת השכלתם רכשו במוסקבה. הם היו לאומנים ערביים מלאי חשיבות עצמם שמעשיהם מכוונים לחזק את מעמדם בקרב בני עמם.

הם הלכו עם תלמידי ביר זית בלי המרצים היהודים. את ביקוריהם ארגנו היטב. הזמינו עתונאים וצלמים שיבואו עמהם וירשמו את השיחות.

בעתונים התפרסמו מאמרים ארוכים אודות הסימפוזיונים של ההיסטוריון המהולל עם תלמידי האוניברסיטה הידועה של ביר זית ומוריהם, ערבים ישראלים מלאי רוח התנדבות שהזניחו שדות וכרמים בגליל ובאו לסייע לאחיהם במכללה הידועה.

חודש אחר ששב רגותי לביתו פרצו מהומות בבית הספר בביר זית. מרצה מטעם האוניברסיטה העברית נפגע מאבן בפניו ונזקק לטיפול רפואי. הסטודנטים השביתו את הלימודים והודיעו שלא ירשו לפתוח את הכתות עד שיסולקו היהודים מבית הספר שלהם.

נחום שב ושינן לעצמו שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. ארור היום בו הביא את מעורר המדנים הזקן.