ישי בן אברהם, נולד בח' בתמוז 1945 בעיר 'טרוחיו' (Trujillo) בפרו, מצפון לעיר הבירה 'לימה' על חוף האוקיינוס השקט. ההורים שלו, כמו כל אנשי האזור, התפרנסו מחקלאות. שני ההורים עבדו בשדות תירס, ושם, בין הקלחים הצהובים בשדה, נולד ישי. פתאום תקפו את אימא שלו צירי לידה ותוך כמה דקות נולד ישי, "כמו הניסים שהיו ליולדות העבריות במצרים שילדו בשדה", הוא מציין. ישי הוא השלישי מבין שבעה ילדים: "כמו לוי" הוא מדגיש, שגם הוא נולד השלישי מבין השבטים.

כשישי מזכיר ציטוטים מהתנ"ך העיניים שלו בורקות, אפשר לראות שהוא מאוהב בו. סיפורי המקרא נוגעים לליבו, והוא מוצא את עצמו בכל עיקול בין דפי התורה הנביאים או הכתובים. לאורך הראיון אני מתחילה להבין שהוא פשוט יודע אותו בעל-פה.

איפה למדת?

"למדתי בבית ספר מתקדם יחסית, למדנו קרוא וכתוב, מתמטיקה ואת רוב המקצועות הבסיסיים".

בין לבין הוא עזר להורים שלו שעבדו בשדות בתור שכירים. בשעות הפנאי, בזמן שרוב הנערים בני גילו משחקים בכדור, ישי רעה בשדות... שוורים, לטענתו, אחרי תקופה במחיצתם למדים איך לעבוד איתם. הוא היה מכוון ומדריך אותם במילים בלבד, בכל זמן פנוי הוא היה מבלה איתם.

פרו, ארץ לא קטנה בדרום אמריקה, לחוף האוקיינוס השקט, גובלת בצ'ילה, אקוודור, קולומביה ובוליביה, הגיוני שלא שמעתם עליה עד היום, גם אני את המידע הנוכחי גיליתי במסגרת הכנת הכתבה.

אז מה למקום הנידח הזה, בין יערות גשם, שרשרת הרי האנדים האדירים, נהר האמזונס השוצף, ואינסוף זנים של חיות - וליהדות? על הפלא הזה ננסה לענות בהמשך.

מסתבר שבפרו, בתקופת ילדותו של ישי, הייתה לבני נוער רבים נטייה למיסטיקה, לדתות ולכיתות. גם ישי לא נשאר מאחור והצטרף לכת אוהדת תנ"ך. למעשה, מסביר ישי, בכל פרו עושים עניין גדול מה"בייבל", כך שזה לא כל כך מפתיע, אבל ההמשך מדהים: חברי הכת היו מתפללים פעמיים ביום: בהנץ החמה ובשקיעת החמה, הם קראו לזה: "שחרית וערבית". הם למדו תנ"ך, דיברו בענייני אמונה, והיוו קבוצת תמיכה בכל ענייני הדת. מאיפה הידיעות? בעיקר מראש הכת, שהיה בעל ידיעות ביהדות מעבר לתנ"ך. אומנם לא ברמה שיכלה לגרום לו לקבל סמיכה לרבנות, אבל ברמה שיכלה ליצור להם חיי דת די פעילים. כל שבת הם היו לומדים תנ"ך ביחד: שלוש שעות בבוקר ושלוש שעות בערב.

באיזה גיל הצטרפת אליהם?

"בגיל 20".

זה היה משהו משפחתי?

"בכלל לא, הייתי לבד. אומנם בבית שלי מאוד העריכו את זה, אבל איש לא ראה צורך להצטרף אלי".

מי הוביל אתכם?

"היינו עשרים אנשים תחת הנהגתו של אדם בשם 'חוסה', הוא היה המנהיג של הכת באזור. התחלנו מגרעין של 200 אנשים בכל פרו. בראש כל הכת עמד אדם בשם זרובבל".

איך קראו לכם?

"קבוצת 'ישראל מאלוקים'".

"ישראל מאלוקים"? איך הגעתם לשם הזה?

"היינו מאוד קשורים לעם היהודי, הרגשנו חלק ממנו, והקשר עם אלוקים ריתק אותנו. ממש הרגשנו שייכים ליהדות והיה לנו רצון חזק להתקרב לעם היהודי. זה התבטא גם בשמירת החגים היהודיים".

אלו חגים?

"פסח, שבועות וסוכות".

מה עשיתם בחגים?

"היינו נפגשים, שומעים הרצאות מזרבבל ומתפללים".

הקשר לעם היהודי התבטא גם בשייכות למדינת היהודים.

"התעניינו כל הזמן במצב בארץ. כל דבר טוב שקרה בארץ - שימח אותנו, כל דבר רע גרם לנו לצער עד כדי בכי ממש!".

כך למשל, מספר ישי, כל תקופת ההמתנה הארוכה שלפני מלחמת ששת הימים, הייתה קשה מאוד. הם התפללו, צמו ימים רצופים, והיו בוכים ביחד. בד-בבד עם ניהול חיים רגילים של עבודה ומשפחה. כשהגיעו הבשורות המשמחות מהארץ תוך כדי המלחמה ובעיקר אחריה, הם "רקדו מרוב שמחה" כמו שמתאר ישי, והרגישו כאילו זה קרה ממש להם. כך היה גם במבצע אנטבה, הכל לווה בתחושת גאווה גדולה ושמחה.

רק הקבוצה שלכם התעסקה בקרבה ליהדות?

"לא, ידענו גם על קבוצות דומות בצ'ילה ובקולומביה. גם שם היה טרנד רציני לעניין".

ישי מצטט עוד נבואה, הפעם מהנביא זכריה, שם כתוב שהגויים יתפסו את היהודים ויאמרו להם: "הצדק איתכם", הגמרא מציינת, מוסיף ישי, "יתפסו בציציות הבגדים"...

למה, בעצם, כל כך נמשכת ליהדות? הגעת מבית עם רקע דתי?

"בבית היה רקע דתי, אבל לא חזק. ההורים שלי היו נוצרים די 'פושרים'".

במבט לאחור מודה ישי על כך שההורים שלו לא היו אדוקים בדת. כך, הוא לא נחשף להרבה טומאה - לדבריו. "אבא שלי היה אדם שמאוד האמין באלוקים, הוא היה אומר כל היום: 'בעזרת השם', או 'תודה לאלוקים'. חוץ מזה לא הייתה בבית כמעט שום תזכורת לדת".

בהדרגה חלה התחזקות בקבוצה. מהתנ"ך הגיעו לתפילה, ומהתפילה ללימוד תורה רציני: "בשלב מסוים התחלנו לשמור שבת".

איך הגעתם לשמירת שבת?

"קראנו בתורה את הפרשה של ה'שמחות', כך הגענו לפרשה שבה מוזכרים כל החגים, וראינו שלפני כל החגים מוזכר: 'ששת ימים תעבוד... וביום השביעי שבת...'. הבנו שאם זה פותח את הפרשה זה כנראה הכי חשוב. מלבד זאת, קראנו בתורה שהיהודים הצטוו על השבת עוד לפני מתן תורה. התחלנו לשמור שבת, אבל לא בצורה מחייבת כל כך. היינו בטוחים", מוסיף ישי, "שככל שנשמור יותר מצוות נהיה יותר יהודים. חשבנו שנהיה יהודים אם נתפלל יותר חזק, או נקיים עוד כמה מצוות. לא חשבנו על עצמנו כגויים בכלל, היה לנו רצון חזק מאוד להתקרב.

"תקופה אחרי שהחלטנו לשמור שבת, עוד לא שמרתי ממש, וליל שבת אחד שיחקתי כדורגל עם חברים. באחד משלבי המשחק התחיל בלגאן ועצרו אותי עם עוד כמה חברים. ביליתי את הלילה בבית המעצר. זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה לאחד כמוני, שמעולם לא הכיר את הצד הזה של עולם החוק. מאוד פחדתי, הייתי לחוץ מאוד מהמפגש עם בית המשפט, אז התחלתי לדבר עם אלוקים וכבר הרגשתי יותר טוב - ידעתי שאני לא לבד ויש לי על מי להישען. הייתה לי הרגשה פנימית שאני חייב להתחיל לעבוד את אלוקים ברצינות. אמרתי: 'אלוקים, אם אתה מציל אותי, אני מתחיל לשמור שבת'. בבוקר כבר הייתי בחוץ, ומאז התחלתי לשמור שבת".

מאז הלילה בבית המעצר חל שינוי גדול בהתייחסות של ישי לכת וליהדות בכלל. הוא נהיה הרבה יותר מעורב והסתכל על כל העניין הרבה יותר ברצינות. ישי רואה את הלילה ההוא כאירוע מכונן של תחילת היכנסו לחיי היהדות. בקיץ הזה, הוא מציין, יחולו 49 שנים לאירוע ההוא.

כיצד ההורים שלך הגיבו לכל התהליך?

"ההורים שלי כיבדו מאוד. הם ראו שעם הזמן אני משתנה לטובה, נהיה חכם ועדין יותר. הם גם עזרו לי בפועל ושחררו אותי מהרבה מטלות שהיו לי בשבת".

נתקלתם באנטישמיות?

"בכלל לא. רק החבר'ה מסביב קצת סובבו את האצבע על הרקה כשהם ראו אותי אוכל מזון קר בשבת, לדוגמה".

פלטה כנראה היה קשה להשיג שם...

במסגרת התחקיר שלי על הנושא, מצאתי כתבה על הקבוצה של ישי, שהתפרסמה ב-2002 בעיתון הארץ:

• 
  "מי שהנהיג את תנועת הגיור והעלייה המפתיעה מפרו היה מי שנקרא אז סיגונדו וילאנובה והיום קרוי זרובבל צדקיה. עד היום הוא נחשב למנהיגם של היהודים החדשים, אם כי רובם לא פגשו בו פנים אל פנים. הוא, אשתו ושישה מילדיו, שכולם בעלי משפחות, מתגוררים בתפוח. שניים מילדיו של סיגונדו וילאנובה גרים בירושלים. בת אחת, יוכבד, גרה במאה שערים ואחיה, ישעיה צדקיה, לומד בישיבה של חוזרים בתשובה. גם אחיו של וילאנובה, מרדכי מאיר (לשעבר אלווארו וילאנובה) וילדיו גרים בתפוח".
  

בעיתון מצוטט הרב אליהו בירנבוים, שהיה שליח של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, לגייר את קבוצתו של ישי מאוחר יותר:

• 
  "הם עברו כל מיני חיפושים רוחניים", אומר הרב בירנבוים, "זה מה שמאפיין את כל הקבוצה... סיגונדו וילאנובה, שהוא אדם מאוד כריזמטי כנראה, סחף את כולם אחריו. בניגוד לחיפוש הפוסט מודרניסטי היום, שאנשים מחפשים משמעות ואת הדרך למימוש של ה'אני', הם חיפשו את האמת, שזה סוג של חיפוש מאוד לא מקובל היום. אפשר לקרוא לו חיפוש עתיק בעולם מודרני. הם הקריבו את ה'אני' לצורך חיפוש האמת ובחיפוש הזה הם עברו כל מיני דתות וכיתות, עד שהגיעו ביחד עם זרובבל ליהדות".

בשלב מסוים הגיעה קבוצת "ישראל מאלוקים" למסקנה קיצונית: אם הם רוצים להתקדם ברצינות, הם צריכים להקים יישוב משלהם. כאן אנחנו מגיעים לאחד הפרקים המדהימים ביותר בסיפור של ישי:

"כדי להקים יישוב היינו צריכים בראש ובראשונה מקום. על גדות האמזונס יש שטחי פרא, ג'ונגלים וכל מיני מקומות שאיש לא מתעניין בהם ואין עליהם בעלות. החוק בפרו אומר, שאם מגיע מישהו, תוחם מקום מסוים ומוכיח שהוא יכול לפתח את המקום, הממשלה נותנת לו את השטח. החלטנו לעשות את זה. היו כל מיני קבוצות שעשו את זה לפנינו, פשוט כבשו שטח מסוים וניכסו אותו לעצמם".

ממה חיים שם?

"הקבוצות שלפנינו גידלו שם קפה וקקאו ומזה התפרנסו. המטרה שלנו הייתה גם לגדל גידולים שונים, ובבד בבד ללמוד תנ"ך, לשמור שבת, לחזק זה את זה ולהתקדם".

כמה אנשים היו בקבוצה שלכם?

"היינו קבוצה של 17 אנשים מכל פרו, רובם ראשי משפחות. הם תכננו להכין את השטח למגורים למשפחות שלהם. כולם היו בגילאים שבין 30 ל-50, אני הייתי בן 21, הכי צעיר ונלהב מכולם".

איך הגיבו ההורים שלך?

"ההורים שלי נתנו את אישורם ויצאנו לדרך".

כך יצאה לדרך קבוצה מ"ישראל מאלוקים", המטרה: להקים יישוב שיעזור להם לממש את הפוטנציאל הרוחני שלהם. בשלב ראשון הם תכננו לקחת זרעים מהקבוצות שהתיישבו שם באזור לפניהם. בינתיים הם תכננו לכלכל את עצמם על-ידי פירות שיש שם באזור בשפע, כי רוב הזמן גשום שם. ישי מציין, לדוגמה, תפוח-אדמה ענק שנקרא "יוקה". באמזונס עצמו יש המון זני דגים. בשר בקר הם תכננו לקנות מהמושבות שהיו שם לפניהם.

"התחלנו במסע מעגלי. בשלב ראשון רצינו לתחום את השטח שלנו. הדרך לאמזונס עוברת דרך ג'ונגלים עבותים. יצאנו לדרך, נכנסנו לג'ונגל, חטבנו עצים והתקדמנו. בכל מקום חרטנו את השם של היישוב שלנו: 'חברון'. בחרנו לקרוא לו כך, כי זה היישוב שממנו התחיל דוד המלך, וראינו את זה כמשהו סמלי שרצינו לאמץ לעצמנו. קודם כל היינו צריכים לסמן בעלות ולתחום את השטח שלנו".

מה לקחתם איתכם?

"אורז ומקרוני בתור מזון. שני רובים וגרזנים, מצ'טות - סכינים ארוכות להפיל עצים ולהכין את השטח, פנסי תאורה ועזרה ראשונה".

שני רובים מספיקים כשנכנסים לג'ונגל?

"לא פחדנו מאנשים, רק מחיות, וחישבנו את כמות הכדורים שאנו זקוקים לה. לקחנו כמות כזו שנוכל להרוג עדר פילים אם נותקף, מתוך מחשבה שנוכל לחזור אחורה ולהצטייד בעוד מלאי. רוב הגברים היו אנשי צבא. מלבד זאת שכרנו שני אחים שגרו בקרבת מקום, שעזרו לקבוצות האחרות להתאקלם באזור. כדי להגיע ליעד שלנו היינו צריכים לעבור נהר שוצף ברוחב 10 מטר(!) פרשנו גזע של עץ מגדה לגדה והלכנו בלי מצפן. היחס שלנו למסע היה כמו אל הרפתקה, נהנינו מההליכה. לקראת הלילה כרתנו עצי דקל כדי לישון עליהם. הרגשתי ב'גן עדן', הרגשה מדהימה של התמזגות עם הטבע.

"האדמה שם מאוד פורייה. לארוחת ערב מצאנו תפוח-אדמה במשקל של 11 קילו, החלטנו שכך כנראה נראו הפירות שמצאו המרגלים בארץ ישראל... קמנו בבוקר, התפללנו, הייתה לנו אמונה תמימה. ביקשנו מאלוקים במילים שלנו: 'תן לנו כוח, תשמור עלינו'".

ביום השני של המסע הם נכנסו לתוך יער עבות כמו בסיפורים: עצים צפופים ואימתניים, צמרות אדירות שמסתירות את אור השמש, חיות טרף מסביב... במילה אחת: ג'ונגל. כדי ליישר את הדרך הם היו חייבים לכרות עצים, הלילה היה מאוד קשה - האדמה הייתה בוצית, הם כרתו עצים בתור 'מיטות', וכל אחד שם את הראש על הגוף של השני, כי כנראה המזרן לא היה כל כך אידיאלי. ב-12 בלילה הם החלו לשמוע שאגות של אריות.

אריות?...

"כן... האריות שם יותר נמוכים מהאריות האפריקניים, אבל הם אריות. הגיעה להקה ענקית. הם הקיפו אותנו במעגל רחב כי דרך הצידה של האריות היא בלהקה גדולה, על-מנת שאיש לא יברח. שני האחים שניווטו אותנו ביער, העריכו את הלהקה בכ-40 אריות. זרובבל, המנהיג שלנו, שגם היה בקבוצה, העיר את כולנו".

לא נשמע סימפטי...

"זה היה מפחיד מאוד. היינו שרויים בחושך מוחלט ולא ראינו אותם בבירור, אבל הם כן ראו אותנו. זרובבל נעמד באמצע והתחיל לחזק אותנו".

מה אפשר לומר בכזה מצב?

"הוא אמר לנו שלמרות ש'אריה אם ישאג מי לא יירא' - אנחנו נתגבר. השם מסתכל עלינו ושומר עלינו בכל מצב. הוא פקד עלינו להתחזק ולהסיח דעת מהפחד, 'אתם נמצאים פה בשביל הקב"ה והוא שומר עליכם'. חיברנו ידיים במעגל גדול ושרנו ביחד את פרק 121 בתהילים (פרק קכ"א) 'שיר למעלות ממעמקים קראתיך ה'...'. שרנו בדבקות ולא הרגשנו פחד כלל. מרוב רעש של השירה שלנו לא שמענו את האריות בכלל". ישי מתחיל לזמזם, המנגינה נשמעת קצת כמו "מה אהבתי תורתך". את פרק התהילים, אגב, הוא שר בספרדית. "כשסיימנו לשיר היה שקט. דממה. משהו הזוי. אפילו צרצרים לא נשמעו אחרי זה".

ישנה סגולה ידועה שאומרת שאם אדם נמצא במצב של דבקות ומאמין באמת ש"אין עוד מלבדו" - שום מזיק לא יכול לפגוע בו. קבוצת "ישראל מאלוקים" ודאי לא הכירה את הסגולה הזו, אבל כשישי מתאר את האמונה התמימה שלהם באלוקים, והידיעה שרק הוא אחראי עליהם, הוא מתאר שהם עשו בדיוק את הסגולה הזו - בלי לדעת על קיומה.

אחרי שהאריות הלכו הם ישבו ודיברו על זה שעה וחצי והיו מאוד מרוגשים. כולם נרדמו תשושים, ואז הציע ישי לראש הקבוצה שהוא יהיה השומר התורן, כי לא היה עייף. ראש הקבוצה לימד אותו להשתמש בנשק. ישי התחיל את השמירה ומתוך עייפותו הרבה גם הוא נרדם. פתאום, תוך כדי שינה, הוא שמע רשרוש לידו. לפני שהספיק לחשוב הוא תפס את הרובה וניסה לירות. באורח נס הוא לקח את הפנס ולא את הרובה כי אחרי רגע התברר שזה היה השומר שבא להחליף אותו. עד היום ישי נראה מסויט מהעובדה שהוא כמעט הרג בן-אדם.

המסע שלהם היה מעגלי, כאשר המטרה: ליישר את השטח ולתחום אותו. ביום השלישי התחיל האוכל להיגמר. נשארו להם רק אורז וסוכר, והם היו חייבים לאלתר אוכל מהג'ונגל.

באחד מהשלבים, אחד מהחבר'ה שהוביל אותם - פלט בטעות כדור. לרוע המזל הכדור פגע בגבו של זרובבל המנהיג. זו הייתה פציעה קשה. זרובבל נפל על הארץ ואיבד המון דם. "הוא אמר שהוא מרגיש שאלו הרגעים האחרונים שלו. ביקשנו ממנו לומר כמה דברים לפני המוות, והוא אמר בקול חלוש: 'עם ישראל חי, תמשיכו בלעדיי. אלוקים שהביאנו עד כאן ימשיך אתכם'. כל האנשים מסביב בכו. פתאום הקופים על העצים - מאות קופים, התחילו לצרוח ולקפוץ מעץ לעץ. אלו קופים מזן מאוד אכזר, וברגע שהם מריחים דם הם נכנסים לאקסטזה... כיוונתי אליהם את הרובה והם ברחו. לאט-לאט זרובבל התאושש. תוך כמה שעות הוא התחיל ללכת, כשהוא נתמך באנשים משני צידיו. יד שמאל לא עבדה בכלל וקיבעו לו אותה לגוף, יד ימין עבדה בקושי. ואז, בתוך כל הקושי, הוא עבר ליד אחד העצים וחרט עליו בספרדית: '200 דונם ל'חברון' - קהילת ישראל מאלוקים'. המעשה הפשוט הזה נתן לנו הרבה מוטיבציה. בהמשך לקחנו אותו באלונקה, שמנו לו על הפצע שרף של עצים ובוץ טרי".

זו הייתה רמת הטיפול?...

"לצערי כן. ברוך השם שהוא היה נחוש מאוד להמשיך, וכך הוא התגבר על המצב הקשה שלו.

"ביום החמישי נחלשנו מאוד. כבר לא היה לנו הרבה אוכל והיינו תשושים מאוד. אחד מאיתנו עלה על עץ גבוה מאוד וראה בית במרחק של יום. חצינו נהר כדי להגיע לבית. בחסדי שמיים הגענו לבית, ואירחו אותנו עם צלחות של תירס... זו הייתה ההצלה שלנו. כשסיימנו לתחום שטח גדול שיועד להיות היישוב שלנו, יצאנו מהיער. העברנו את זרובבל לבית חולים בעיר וסידרנו את כל הפרוצדורה מול הרשויות. תקופה לאחר מכן הקמנו את היישוב. במשך הזמן הגברים צירפו את המשפחות שלהם".

ממה התפרנסתם?

"ייצרנו גבינות. הייתה לנו אספקה של בהמות מיישובים סמוכים שהשתכנו שם לפנינו, וגם למדנו מהניסיון שלהם. באותה תקופה הקמתי בית. צמתי והתפללתי הרבה כדי שאזכה לפגוש את הזיווג שלי. התחתנתי בגיל 23 עם מישהי בת 28, שהייתה גם היא שייכת לכת של 'ישראל מאלוקים'. הקמנו בית, נולדו לנו ילדים, וחיינו יחד 24 שנים, עד שהיא נפטרה בשנת 98' לפני שהיא הספיקה להתגייר".

ממה היא נפטרה?

"ממחלה קשה".

במה עסקת כל השנים?

"הייתי חקלאי, נולדו לי ארבעה בנים ושלוש בנות. כולם התגיירו מאוחר יותר ביחד אתי".

כמה זמן שרד היישוב שלכם?

"במשך עשר שנים גרו שם משפחות מהקבוצה. אני עצמי לא התגוררתי שם באופן קבוע. הייתי מגיע בעיקר בחגים, שם היו תפילות קבועות ושיעורים. המגמה של היישוב לאורך כל השנים הייתה אחת: להתקדם ביהדות".

אז כבר ידעה קהילת "ישראל מאלוקים" שהם לא יהודים, למרות ההשתדלות הרצינית שלהם, והם הבינו שכדי להיות יהודים גמורים הם צריכים לעשות מעשה יותר רציני.

באלו שנים היה קיים היישוב?

"עברנו לשם בשנת 66'. עד שנת 75' רוב המשפחות עזבו את היישוב, הגיעו לקהילה היהודית ב-לימה - עיר הבירה, וביקשו מהרבנים שם לעבור גיור".

הם היו בטוחים שבגלל ה'בקיאות' המרשימה שלהם ביהדות יקבלו אותם בזרועות פתוחות. מהר מאוד הם קלטו, לתדהמתם, שבניגוד לדתות האחרות, שמפעילות מערכות מיסיונריות משומנות לצרף אליהן עוד ועוד אנשים, ביהדות זה לא כך. דחו אותם שוב ושוב והם נשארו שם ב-לימה. שלוש ממשפחות היישוב קנו משאר בעלי המשפחות את החלק שלהם והם עד היום הבעלים. המקום אגב פורה ומשגשג וקוראים לו גם היום - חברון.

אז איך למרות כל הדחיות אתה יהודי?

"הקבוצה שלנו המשיכה לנדנד והעבירה את הבקשה לרבנים מהארץ. במשך כל השנים התקדמנו ביהדות ושמרנו מצוות ככל שידענו". בשנת 89' הגיעו ארבעה רבנים מארץ ישראל לגייר את הקבוצה הראשונה, הם היו כ-180 איש - משפחות וילדיהם, שמיד אחרי כן עלו לארץ. הרבנים מהארץ מאוד התרשמו מהרצון העז ומהכנות שלהם. אחרי שנה אחת היו עוד 150 בחורים. קבוצה שלישית של 140 אנשים גוירה באמצע שנות ה-90. הם עלו לארץ ב-2002. "זה עבד בשיטת חבר מביא חבר", צוחק ישי, "זה היה אוסף של אנשים מכל הקבוצות אוהדות היהדות והתנ"ך מפרו. ב-2005 עלו עוד כ-140 איש".

מתי אתה עלית על הגל?

"אני עליתי לארץ בכ"ו באייר תשס"ב, 2002. הייתי מהקבוצה השלישית".

איפה הם מתגוררים היום?

"רובם מתגוררים כמוני - בשומרון, שם מתרכזת כל הקבוצה".

מה דרשו מכם כדי להתגייר?

"שאלו אותנו שאלות שתי וערב בתנ"ך, בו היה לנו ידע נרחב, וכמובן לימוד ההלכה למעשה, שאותו למדנו תוך כדי התהליך".

הילדים של ישי גרים כולם מסביבו; בכרמי צור, מצפה יריחו ואלון שבות.

ונכדים?

"לא סופר, יש ברוך השם הרבה... חלק מהילדים נשואים עם הדור השני של חברי הקבוצה שלנו. יש לי בת אחת שנשואה לישראלי. הנכדים ברוך השם בבתי ספר דתיים ויש לי המון נחת. בחגים כולם באים אלי והשמחה גדולה...".

כששואלים את ישי אם אין לו פחד לגור בשטחי יהודה ושומרון, הוא עונה בנחרצות: "מי שלא מפחד מאריות, לא מפחד גם מערבים".

אחרי כל סיפור החיים המורכב שלך, מה למדת?

"למדתי שאנשים צריכים לדעת שהכל מגיע מאלוקים. כתוב: 'ואכלת ושבעת וברכת', צריך להכיר בברכה שנותן לנו אלוקים כל הזמן. מספיק אפילו קצת להתבונן באוכל שעל השולחן בשביל להאמין באלוקים".

קשה לך בארץ?

"בפרו היה יותר קשה. אני מאושר כל יום מחדש שעליתי לארץ, מרגיש כמו בטיול ארוך... אני נמצא ביישוב שלי בין יהודים, כולם מחייכים זה לזה ואומרים 'שלום', וליותר מזה אני לא שואף. בעיניי זו התגשמות הפסוק: 'היינו כחולמים'".

אולי על גרים כמו ישי נאמרו דברי חז"ל: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז עמ' ב).