הדרך הארוכה שעברו שירי הילדים

אין ספק שאחד הדוברים הבולטים של השמאל הישראלי הינו המשורר, הסאטיריקן ופובליציסט - יהונתן גפן. גפן אומר דברים שגם אם אתה לא מזדהה עמם, אתה יכול להעריך את האומץ הרב הנשקף מהם. לכן, ככול הנראה הוא הותקף שלשום(ו')בדירתו שבמושב בית-יצחק.
אבל אני אעבור ברשותכם לפן האמנותי.

סיפורו של סרט התעודה

ביום שלישי הקרוב (15.03.24)ישודר בערוץ הראשון במסגרת רצועת סרטי התעודה "הסיפור האמיתי" סרטו של הבמאי תום שנאן "אבל הכי אני אוהב אותי"(שורה מתוך השיר "אני אוהב"). הסרט מנסה לשרטט את הדרך הארוכה שעברו שירי הילדים ברבות השנים (מתקופת קום המדינה ועד לשנות השישים).

השינוי שעברו שירי הילדים

בדומה לשירים שנכתבו למבוגרים באותם שנים, גם שירי הילדים הראשונים עסקו בהתבגרות מוקדמת של הילדים אשר נאסר עליהם לבכות, והוטל עליהם להיות אמיצים ולהגן על חלקת אלוהים הקטנה.
כך, למשל, בשיר "דני גיבור" כותבת המשוררת מרים ילן שטקליס שגם כאשר נורית לא מקבלת את התפוח שנותן לה דני, על דני נאסר לבכות, והוא נאלץ להלחם עליה.

בתחילת שנות השבעים חל שינוי בשירי הילדים אשר העמידו את הילד וזכויותיו במרכז. כלומר: הילד הוא בן-אדם כמו האנשים הבוגרים, ויש לו צרכים ורצונות משלו.

הדבר הזה בא לידי ביטוי בשתי יצירות ספרותיות: "הילד הזה הוא אני" שכתב יהודה אטלס, ו"הכבש הששה-עשר" שכתב יהונתן גפן. הסרט מתמקד בעיקר בשתי יצירות אלו באמצעות ראיונות עם יהודה אטלס, יהונתן גפן, מתי כספי, חוה אלברשטיין. וכן, מתמקד הסרט בהחלטה של זמרים מובילים כגון: שלמה ארצי, אריק איינשטיין, מתי כספי, חוה אלברשטיין להקליט שירי ילדים (כחלק מאלבום קיים או לחלופין כאלבום שלם).

חשוב לציין כי גם כיום מוקלטים שירי ילדים אשר נותנים לילדים את כל הכבוד הראוי. הסרט משלב בתוכו גם קטעי ארכיון לצד הראיונות ומביא פסיפס מרתק על תעשיית המוזיקה הישראלית.