רעידת האדמה של המיואשים

אולם חשוב לציין, שמחאות המורדים הסורים הנשמעות היום בקול רם יונקות את עולם המושגים שלהן ואת דימוייהן מכתיבתו של הרפורמטור הסורי עַבּד אל-רחמן אל-כַּוַאכִּבִּי, מוסלמי יליד חלב בן למשפחה ממוצא כורדי, שחי לפני למעלה ממאה שנה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ונחשב למהפכן ולאחד ממובילי רעיון הלאומיות הערבית בעת המודרנית. בשני חיבוריו החשובים, "על טבעי העריצות ומהות השעבוד" (1900) ו"אם הכפרים" (1902) הניח אל-כַּוַאכִּבִּי את התשתית לדיון בעת החדשה בסוגיות שעניינן מהות הממשל הצודק וזכות העם לחרות במולדתו.

בכתיבתו גינה אל-כַּוַאכִּבִּי את משטרו של הסולטאן העות'מאני עַבּד אל-חַמיד השני (שלט החל מ-1876 עד להדחתו ב"מהפכת הטורקים הצעירים" ב-27 באפריל 1909). אל-כַּוַאכִּבִּי קרא למסד את עקרון ריבונות העם באמצעות הטלת פיקוח על השליט והגבלת סמכויותיו. חיבוריו אלה מהווים תשתית לייסודו של שלטון חלופי עתידי, כאשר בזמן כתיבתם של חיבורים אלה - ראשית המאה העשרים - כלל לא היה ברור אם הערבים יזכו לממש את שאיפתם זו.

במקביל, חיבוריו מניחים את התשתית להגמוניה אידיאולוגית לאומית כלל-ערבית. תפיסה זו נחשבת מהפכנית, בהתחשב בכך שהחברה המוסלמית התגבשה והתנהלה במשך מאות שנים על בסיס דתי ושושלתי. יש בתפיסה זו עניין מיוחד מאחר שהחל מ-1517 הערבים בדרום מערב אסיה ובמצרים קיבלו על עצמם את השלטון הטורקי-עות'מאני למשך ארבע מאות שנה, ורק החל מסוף המאה התשע עשרה, עם חלחול רעיונות מהמערב לחשיבתם של בני האליטה האינטלקטואלית, החלה להתגבש התפיסה הרואה בערבים ובערביות (ולאו-דווקא באיסלאם או במוסלמים) בסיס לגיטימי לשלטון ולשליט.

בחיבוריו ובמאמריו הפובליציסטיים שהופצו בעיתונות העות'מאנית לפני שנסגרו על-ידי השלטונות מטעמי צנזורה והשתקה ולפני מותו (אל-כַּוַאכִּבִּי לא הספיק להשלים את כתיבת כל חיבוריו טרם מותו), השתמש אל-כַּוַאכִּבִּי בתיאורים בוטים במיוחד ובשפה ישירה לתיאור אכזריותו של השלטון הנוהג בנתיניו ככבשים המובלות לטבח.

כחמישים וחמש שנה לאחר מכן, בהשפעה ברורה של כתביו של אל-כואכבי, נוקט הסופר הסורי החשוב זַכַּרִיַא תַאמֵר סגנון כתיבה דומה בסיפוריו הקצרים, בהם הוא מבקר את השלטון הסורי בלשון מושחזת, חריפה ובוטה, אלגורית ומטפורית, צינית ומאיימת. תאמר, יליד דמשק, החל לפרסם את הגותו בסוף שנות החמישים, ועד מהרה התגלה כאחד ממעצבי נרטיב ספרותי-אינטלקטואלי ביקורתי חדשני במסגרת סוגת הסיפור הקצר, שעד לאמצע המאה העשרים טרם התגבשה בסוריה. כתיבתו נתנה אפשרות ביטוי ל"קולות השוליים" בחברה הסורית והערבית והציגה אותם כבעלי עוצמה וכמי שמצליחים לאתר את נקודות התורפה של אלה הנראים, לכאורה, חזקים.

בכתיבתו נוקט תאמר לשון ביקורתית חריפה כנגד המשטרים בארצות ערב בכלל ובסוריה בפרט, וקורא להקמתה של חברה שמקדשת את זכויות האדם, ובראשן - חופש הביטוי. בסיפוריו תאמר מתאר את עוצמת הרעב שבו שרויה החברה הערבית, ובהשאלה - המחסור במשאבים ערכיים והגבלת החשיבה, מה שהופך את אזרחי המדינה ליצורים דמויי אדם בצורתם החיצונית, אך נטולי מהות אנושית אינטלקטואלית פנימית.

בסיפור "הנמרים ביום העשירי" (1978), כשם קובץ סיפוריו החמישי, שהפך אותו לסופר קאנוני מוערך בכל העולם הערבי, מוצג תהליך אילופו של הנמר על-ידי השלטון המדכא, המיוצג על-ידי דמות המאלף, במשך עשרה ימים. במהלכו של תהליך אכזרי זה, הנמר מושפל ונאלץ ליילל כמו חתול, לנעור כמו חמור וללחך עשב. ביום העשירי נעלמים המאלף, הנמר והכלוב. קריאת הטקסט כפשוטו עשויה להוביל למסקנה שהנמר איבד את זהותו והפך ל"נמר של נייר", אולם קריאה חתרנית של הטקסט מעלה פרשנות לפיה ביום העשירי, המהווה חזון עתידי ליום שבו ייעלמו המאלף והכלוב, יתברר שהנמר לא איבד את זהותו הראשונית. אדרבה, הוא יחזור להיות חיה טורפת, תוקפנית, מלאת עצמה וחיות.

בהשאלה - החברה הערבית שוב תתגלה כחברה חיונית וחופשייה שאיננה ניתנת לדיכוי ולאילוף, גם אם למראית עין כך התנהגה לאורך שנים רבות. ניתן לראות כאן ביטוי לתמצית הרעיונית המהפכנית של תאמר, לפיה ישנם מחוזות שאותם השלטון אינו יכול לדכא. גם אם נדמה שהנמר, ובהשאלה האזרח הערבי, מציית באופן עיוור לכל דרישה של השליט-המאלף, הציות אינו אלא למראית עין בלבד. אירועי היום העשירי בסיפור אינם אלא קריאת אזהרה מאיימת לכך שבבוא היום, כאשר ייעלמו המאלף והכלוב, או אז יתברר שהנמר לא איבד כהוא זה מזהותו האימתנית ומעוצמתו הנמרית, וישוב לשחר לטרף.