על-פי פרסומים שונים בעולם, מופק בדימונה פלוטוניום לייצור פצצות אטום. חלק בלתי נפרד מהפקת הפלוטוניום מתבצע באמצעות שימוש באורניום. תוצאת התהליך היא היווצרות פסולת גרעינית המפיקה במשך שנים רבות מאוד קרינה רדיואקטיבית ואין דרך להיפטר ממנה. על-פי פרסומי הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית, קיים במתחם הכור אתר להטמנת פסולת גרעינית הנובעת מפעילות שגרתית בכל האתרים בישראל שבהם משתמשים בחומרים רדיואקטיביים, כמו בתי חולים. באתר זה קוברים את החומרים בחביות אטומות בעומק האדמה. עם זאת, כיוון שבאתר הרגיל אין מענה מתאים לכמות הפסולת הקרינתית המופקת בכור, חיפשה ישראל פתרונות חלופיים.

בנובמבר 1998 התפרסמו ידיעות שישראל טומנת פסולת גרעינית במאוריטניה שבאפריקה והיא משלמת עבור ההרשאה להטמין את הפסולת במדינה אפריקנית זו. זה אף זה: על-פי אותן הטענות, מטוסים שנשאו פסולת רדיואקטיבית מישראל נחתו בשדה תעופה שבצפון מאוריטניה ואוניות טעונות בפסולת גרעינית כחול-לבן עגנו בנמל של בירת מאוריטניה ופרקו שם את מטענן הקורן.

על-פי גילו של הכור בדימונה וההערכות על עוצמת ההספק שלו, קבעו מומחים זרים, כי כורים דומים מפיקים כ-200 מ"ק פסולת מסוכנת בשנה. בחישוב גס אפשר להניח שבשנות פעילותו ייצר הכור בדימונה כ-8,000 מ"ק פסולת רדיואקטיבית. בעבר אוחסנה פסולת כזאת במכלי נירוסטה גדולים שנקברו בעומק האדמה במתחם הכור. אבל מניסיון של אתרי פסולת רדיואקטיבית בחו"ל התברר שהפסולת גורמת לקורוזיה שעלולה לסדוק את המכלים, במיוחד בנקודות התורפה שלהם - בתפרי הריתוך. הפסולת עלולה לדלוף, לחלחל אל הקרקע ולזהם את סביבותיה, כולל מקורות המים התת-קרקעיים.

זה באשר לפסולת. אבל מסתבר כי סכנת התאונות לא פחותה. התאונה הגרעינית הראשונה בישראל התרחשה בטרם הוקם הכור. היה זה בשנים 1957-1956 כשמדענים במכון ויצמן שברחובות החלו להתכונן להקמת הכור. מעטה כימי שאמור היה לאטום את אפשרות הדליפה הרדיואקטיבית נסדק כנראה והחומר הרדיואקטיבי המסוכן דלף. קרינה רדיואקטיבית ברמה גבוהה מאוד התגלתה, בבדיקה שגרתית, במעבדה ועל גופם של העובדים. קרינה גבוהה נמצאה גם בבתי המדענים, בחפצים שבהם נגעו ועל מיטות ילדיהם. על אירוע הדליפה הוטלה צנזורה במשך 50 שנה והוא פורסם לראשונה רק בשנת 2006.

דרור שדה, אחד המדענים במעבדה, כתב לימים על אודות מה שהתרחש ביום שבו התגלתה התאונה. "בשנים 56'-57' עבדתי במעבדה הרדיואקטיבית במכון ויצמן. הייתי אז עובד הוועדה לאנרגיה אטומית. במסגרת העבודה טיפלתי במקור רדיואקטיבי פולט קרני אלפא. המקור היה מכוסה שכבה דקה מאוד של חומר פלסטי כדי שכל האנרגיה של קרני האלפא תעבור ותפגע במטרה. במשך תקופה ארוכה לא היה פיקוח על הקרינה במכון ויצמן, עד שיום אחד נעשה טסט על שולחן עבודה במעבדה והתגלתה קרינת אלפא הרבה יותר גבוהה מהמותר. גם בביתי הפרטי התגלתה קרינה גבוהה וגם על ידיי וכול מה שנגעתי בו. המעבדה נסגרה הרמטית לכמה חודשים. כחודש אחרי סגירת המעבדה הסתבר כי אחד הסטודנטים (דוקטורנט) במחלקה לפיזיקה נפגע. שמו היה יוחנן רמברג".

לימים סיפרה אסיה רמברג, אלמנתו של יוחנן: "הגיע מישהו מהמכון ואמר: 'הוא צריך לנסוע מהר לבית חולים', כתוצאה מבדיקות קרינה שעשו במכון. יוחנן היה אז בן 28. הוא הרגיש לא טוב. על הגוף שלו התחילו להתגלות כתמים גדולים. נסענו לבית חולים ביום שישי, וביום שבת אמרו לי שהוא מאוד חולה. למחרת, יום ראשון, היה יום הנישואים שלנו. שנתיים. קטפתי כמה פרחי בר וכשהגעתי לבית החולים ראיתי את יוחנן דועך מול עיני. הוא מת באותו יום. הייתי בהלם".

על-פי אתר "ארמגדון", ב-14 בדצמבר 1966 התרחשה בדימונה תאונה קריטית בה נהרג עובד אחד ואזור שלם זוהם. ככל הנראה נגרמה התאונה משימוש שגוי באלכוהול לניקוי והאדים גרמו לפיצוץ. הכור נסגר למספר חודשים. ב-1982 התרחש פיצוץ קטן בכור כתוצאה מדליפת מימן. מההדף הועף מהנדס ששהה בסמוך, אך הוא לא נפצע ולא דלפה קרינה רדיואקטיבית. בתחילת שנות ה-90 פרצה שריפה גדולה בכור והוא הושבת לתקופה ארוכה.

ב-1994, בעקבות גשמים בכמויות גדולות וחריגות שירדו באזור הכור, גלשו מים מבריכות הניקוז לכיוון המכתש הקטן הסמוך. היה חשד שהמים שגם חלחלו לתת-קרקע מזוהמים בקרינה רדיואקטיבית. גשמים בכמות גדולה ירדו גם ב-2004 ושוב גלשו מים מבריכות הניקוז למכתש הקטן.

כדי לטפל בתוצאות של תאונה אפשרית, אם וכאשר תקרה, חילקה מערכת הביטחון בשנים האחרונות כדורי "לוגול" (אשלגן-יודיד 130 מ"ג) לתושבים המתגוררים ברדיוס של 30 ק"מ מהכור (למשל לתושבי הערים דימונה, ירוחם וערד) ואף הוכנו תוכניות פינוי אוכלוסייה. עם זאת, כיוון שלרבבות התושבים המתגוררים במרחב יתווספו בקרוב חיילי צה"ל שיעברו לעיר הבה"דים שהקמתה מסתיימת בקרוב, סביר להניח שגם לרשות מי שיידרש מבין אוכלוסיית העיר הצבאית יעמדו כדורי "לוגול" ויוכנו תוכניות פינוי.

זיהום סביבתי בסמוך לכור כמו זה הקיים בדימונה אינו חייב להתרחש רק כתוצאה מתאונה או מרעידת-אדמה. ארובת הכור פולטת אל האטמוספירה חומרים מזהמים אשר בסופו של דבר מרחפים באוויר, שוקעים אל הקרקע ונספגים בצמחים ובמים. גם בחומרים אלה יש לטפל ולפחות להזהיר את הציבור על החשש לקיומם ועל הנזקים שהם עלולים לגרום.

מתוך מה שנחשף בשני סרטיה התיעודיים - "הסוד האפל של הכור בדימונה" - של אורנה בן-דור ששודרו בערוץ 10, נראה שרשויות שלטוניות ביורוקרטיות האחראיות על הנושא אינן מציגות לידיעת הציבור מידע בריאותי חשוב ביותר ולא מסבירות מה משמעות העובדה - אולי המסוכנת - של המים הצהובים הזורמים או נקווים בשלוליות באמצע המדבר השומם. חשוב לדאוג לכך שעוברי-אורח או מטיילים תמימים לא ישתו בטעות את המים המזוהמים האלה.

• [ראה גם מאמרי: "אורנה לא פענחה את סודות דימונה"]

וסוף דבר: תחזוקת כור גרעיני וטיפול בפסולת שהוא מפיק או בנזקים שיכולים להיווצר מפעילותו, עולה הון רב. אך השאלה בכמה כסף מדובר מעולם לא הוצגה בפני הציבור. נקודת התורפה של הטיפול בתוצרי הכור, כמו גם של כל התשלובות הגרעיניות של ישראל, הייתה ועודנה התקציב. התשלובת זקוקה כל שנה לכסף רב ממקורות ממשלתיים - לתשלום משכורות, לתחזוקה, להמשך המחקר, כמו גם לסילוק של הפסולת הרדיואקטיבית המסרבת להיעלם מעצמה.

איש בציבור הרחב בישראל אינו יודע מי מקצה את התקציב הנדרש? מי דן בהיקפו ומי מוסמך לאשר אותו ועל סמך אלו שיקולים? וגם: איזה גורם מקצועי מיומן בודק את פרטי ההוצאות של הפרויקט הגרעיני, ולפי איזה שיקול הוא קובע אם התקציב הולם את הנדרש או לא?

יכול להיות שאין הצדקה לפרסם ברבים את כל הפרטים הנוגעים לטיפול בזיהומים ובסכנות האפשריות במקרה של רעידת-אדמה או תאונה, אך אין ספק שמישהו מוסמך צריך להבין שבין אפס אינפורמציה לבין מידע מלא קיים מרווח המאפשר דיווח לציבור. כדי שלא נזדקק ביום מן הימים להקים עוד ועדת-חקירה שתבהיר שהרשויות לא היו בסדר במשך שנים רבות, דרושה חשיפה, לפחות חלקית, בפיקוח ציבורי גלוי, של הסכנות ודרך ההתמודדות איתן. ובקיצור: הגיע הזמן שישראל תתחיל להתנהל באופן מתוקן כדי שנהפוך למדינה נורמלית שיש לה כור גרעיני ולא נהיה "כור מפלצתי שיש לו מדינה" המזינה אותו ללא גבול וללא בקרה הולמת.