|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
כאן עובדים בני אדם - מכל הסוגים
|
נדב עטיה הקים עסק חברתי לעיצוב מתנות, בו הוא מעסיק אנשים עם מוגבלויות שונות כעובדים רגילים לכל דבר ● בראיון להידברות הוא מספר על עסק שהמספר שהוא מתפאר בו איננו סך הרווחים אלא מספר האנשים שהצליח לשקם
|
|
השלם עולה על סכום חלקיו. עובדים בסטודיו אנד ג'וי [צילום: באדיבות מגזין הידברות]
|
|
|
|
|
|
|
|
| פגיעות נפש אינן זרות לעטיה. כשהיה בן שנה וחצי, נפצע אביו במלחמת יום הכיפורים וסבל מהלם קרב קשה. המודעות להשלכות הנפשיות של לחימה הייתה אז נמוכה, ומשפחות נאלצו להתמודד לבדן עם אבות שחזרו עם נפש פגועה מהקרבות. "האנשים שפגשתי הזכירו לי ביקור שערכתי בגיל ארבע בבית חולים לחולי נפש שם היה אז אבי מאושפז, ואיך הוא הגיש לי בידיים רועדות מכונית מעץ שהכין עבורי בסדנת נגרות שערכו להם" | |
|
|
|
|
|
|
סטודיו אנד ג'וי, עסק לעיצוב מתנות ופרחים, מתפאר ברקורד חברתי שמעטים יכולים לטעון לו: בשמונה שנות קיומו הוא שיקם 112 אנשים הסובלים מלקויות ומוגבלויות שונות. ועם זאת, מדגיש הבעלים, נדב עטיה, הסטודיו אינו עמותה ואינו נתמך על-ידי תקציבי ממשלה, קרנות או תרומות פרטיות. "הרעיון הוא לא להתייחס לאנשים האלה כנזקקים אלא כעובדים לכל דבר, שיש להם תרומה ייחודית לתת".
עטיה, ממקימי 'זר פור יו', הקים את סטודיו אנד ג'וי כמעט במקרה. "כשפרשתי מזר פור יו התכוונתי להקים מרכז לוגיסטי לעסקים דומים. הזמינו אותי למפעל מוגן לראות אם אוכל להעביר לשם חלק מהעבודות. ראיתי שם קבוצה גדולה של אנשים מוגבלים ומלאי שמחה. אחרי זה לקחו אותי למפעל של נפגעי נפש. הם היו די מבוהלים לראות אותי, והבהלה שלהם החזירה אותי עשורים אחורה".
פגיעות נפש אינן זרות לעטיה. כשהיה בן שנה וחצי, נפצע אביו במלחמת יום הכיפורים וסבל מהלם קרב קשה. המודעות להשלכות הנפשיות של לחימה הייתה אז נמוכה, ומשפחות נאלצו להתמודד לבדן עם אבות שחזרו עם נפש פגועה מהקרבות. "האנשים שפגשתי הזכירו לי ביקור שערכתי בגיל ארבע בבית חולים לחולי נפש שם היה אז אבי מאושפז, ואיך הוא הגיש לי בידיים רועדות מכונית מעץ שהכין עבורי בסדנת נגרות שערכו להם".
המראות, והזיכרון שהעלו בו, הביאו את עטיה להחלטה לשנות כיוון. "החלטתי לגנוז את התוכנית העסקית שלי, ולהכין תוכנית אחרת, להקמת עסק חברתי. לא ממקום של רחמנות אלא ממקום של העצמה", הוא מדגיש. "גדלתי עם אבא שמתמודד עם מחלת נפש לא פשוטה שהשפיעה על כל הבית, אבל אימא שלי מעולם לא נתנה לנו לרחם על עצמנו והובילה אותנו להצלחה. החלטתי שאני רוצה להקים עסק שבו ימדדו אנשים לפי היתרונות ולא לפי החסרונות. גם אם אדם לוקה בשבעים אחוז מהיכולות, עדיין בשלושים אחוז הוא טוב ויכול לתרום".
מי שולח אליכם את העובדים?
"משרד הבריאות, משרד הרווחה, משרד הביטחון. הם יודעים מה הקריטריונים שלנו להעסקה ושולחים אנשים בהתאם. הייחודיות שלנו היא שאנחנו עצמאים לגמרי ולא נתמכים על-ידי שום גוף, והעובדים מועסקים כעובדים לכל דבר עם כל התנאים הסוציאליים. מגיעים אנשים עם טווח רחב של התמודדויות: פיגור, מחלות נפש, מחלות שדורשות דיאליזה אבל משאירות את החולה פנוי בשאר הימים לעבודה. האנשים האלה משתקמים אצלנו ואנחנו חוסכים למדינה מיליון שקל בשנה של מרכזי שיקום ועלויות שיקום".
תשאלו את עטיה על סיפורי הצלחה, והם זורמים בשטף. "השתקמה אצלנו עיוורת שלמדה לשזור פרחים בלי לראות כלום! רק עם הסתמכות על חושים אחרים. היה לנו עובד שסבל מהלם קרב ולא יכול היה לעבוד במקום סגור, אז שילבנו אותו בצוות המשלוחים. הוא היה השליח הכי טוב שלנו. העבודה שיקמה אותו כל כך שהוא אזר כוחות ללמוד מקצוע, והיום הוא עובד כסוכן נסיעות בעסק רגיל. אנחנו מעסיקים פה מישהי שהגיעה עם סכיזופרניה כה קשה שהיה לנו ספקות גדולים לגביה: היום היא מדריכה פה והקימה אגודה של חולי סכיזופרניה. העבודה, החברה והמסגרת שאנחנו נותנים - זה משקם מאוד. יש אנשים שהתחתנו או שכרו דירה בזכות העבודה כאן".
עטיה משתבח גם בטיב היחסים בין העובדים. "האווירה החברתית היא משהו מדהים. היחסים הם ברמה הכי עמוקה של התחשבות, הבנה ועזרה. כל עובד חדש זוכה לסיוע מהוותיקים. הם משתפים זה את זה בהצלחות ומפרגנים מאוד. רק השבוע התחתנה אחת העובדות וכולם הגיעו ושמחו בשמחתה".
|
|
הפעלתו של עסק חברתי, עם זאת, איננה עניין שכולו ורוד ונעים. "יש דילמות אתיות לא פשוטות. מה עושים כשעובד בשום אופן לא מצליח להשתלב? אנחנו עושים הכל כדי לעזור, אבל בסוף הבנו שחייב להיות גבול: אנחנו לא יכולים לרצות לשקם אדם יותר ממה שהוא עצמו רוצה להשתקם. כשזה קורה, ואנחנו נאלצים לפטר מישהו, בהחלט ייתכן שהמשפחה שלו תבוא לצעוק עלינו".
למה בחרת לא לקבל תמיכות כספיות מאף משרד ממשלתי או ארגון?
"אני לא אוהב את העיסוק בקבלת כספים ובשנור. תרצה או לא תרצה, אם אתה מתנהל בצורה כזו, גיוס הכספים הופך לעבודה העיקרית שלך. אני מעדיף לעסוק בפיתוח המוצרים ובבניית קהל לקוחות שמעוניין במוצרים חברתיים. אני לא מקבל תרומות ולא משרת אף אחד חוץ מאשר את ההוא שם למעלה. מה שאני עושה - זה כי אני מאמין שצריך לעשות".
עטיה אומר שלקח לו שש שנים לייצב את העסק ולהפוך אותו לרווחי. "היינו צריכים לחנך את השוק. יש סטיגמה כזו שאם אדם עם מוגבלות ייצר משהו - זה פחות טוב וצריך לעלות פחות, וזה ממש לא נכון. מה שהחבר'ה שלי יודעים לעשות הם יודעים לעשות טוב יותר מכל אחד אחר. אנחנו מקרה קלאסי של השלם עולה על סכום חלקיו. הציבור, לצערי, עוד לא הפנים את זה לגמרי. אין ספק שאנחנו מרוויחים פחות בגלל היותנו עסק חברתי". עטיה אף מוסיף שהמתנות והמארזים שהם מייצרים לא רק מגיעים מעסק חברתי אלא גם מביעים תמיד אמירה מחנכת.
מה החזון שלך הלאה?
"החלום שלי הוא שבעוד חמש שנים יהיו עשרה מרכזים כאלה בכל הארץ, בהם אנשים עם מוגבלויות יוכלו להיות מועסקים ולהתפרנס בכבוד".
|
|
| תאריך:
|
04/06/2015
|
|
|
עודכן:
|
04/06/2015
|
|
מעיין כפיר
|
|
כאן עובדים בני אדם - מכל הסוגים
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
עקרון
|
4/06/15 08:54
|
|
|
|
2
|
|
ירושלמית
|
4/06/15 11:33
|
|
סיני ממחוז בייג'ינג וסיני ממחוז סצ'ואן נפגשים ברחוב - האם הם יבינו זה את זה? שניהם אומנם מדברים את השפה המנדרינית, אך לכל אחד מהם יש דיאלקט (ניב) שונה. דיאלקטים נוצרים באופן טבעי כשאוכלוסייה מסוימת מתפצלת לאוכלוסיות שביניהן מרחק גאוגרפי. בכל אוכלוסייה מתפתחים הבדלים בהגייה של ההברות, נוצרות מילים חדשות וכן הלאה. שני הסינים שלנו מדברים מנדרינית, אך עם הבדלים כל כך גדולים עד שקיים סיכוי טוב שהם יתקשו להבין זה את זה וככל שיגיעו ממחוזות רחוקים יותר, כך יקשה עליהם עוד יותר לתקשר.
|
|
|
|
|
שיעור הוספה הוא סוג של עמלה בעת רכישת חלק מהקרנות נאמנות. שיעור ההוספה מבטא פער בין מחיר הקנייה של יחידה בקרן הנאמנות למחיר הכלכלי שלה (הנגזר משווי כל הנכסים בהן היא מחזיקה חלקי מספר היחידות). שיעור ההוספה הוא עלות היסטורית ולא הגיונית שמצטרפת לעלויות הנוספות של המשקיעים בקרנות הנאמנות. העלות העיקרית היא לרוב דמי הניהול השוטפים וכן יש את דמי הנאמן/ שכר נאמן הקרן.
|
|
|
|
|
מזה שנים רבות חפצתי לראות את ההצגה "מיי פרסט סוני" אך משום מה הדבר לא הסתייע. כל זאת כשאני בידיעה, לסברתי, שזו הצגה המבוססת על סיפורו האישי העצוב של קורות משפחתו של השחקן והבימאי רועי הורביץ עצמו. והנה הפתעה: השבוע, צפיתי בהצגה, ולולא השיחה שניהל רועי עם הצופים לאחר ההצגה, לא הייתי נחשפת לעובדה שהסיפור כלל לא אישי, ונכתב ע"י בני ברבש מלקט של אירועים שחווה או שלקח מהחיים של אחרים, והצליח ליצור סאגה משפחתית שרועי הורביץ כה התמזג בה עם הדמות, ונכנס ממש לעורה, כך שהצופים ממש חשים שהוא מספר את סיפורו האישי. בעוד שלמעשה - סיפורו האישי שונה בתכלית מסיפור המחזה. מלבד העובדה של היותו בילדותו שמנמן, כמו גיבור המחזה, יותם, על כל התיסכולים וההצקות מצד הילדים שזה גרם לו.
|
|
|
|
|
"הצבא צועד על קיבתו" אינה רק אימרה, אלא אחד היסודות של ניהול תקין של הצבא. צבא מודרני זקוק עוד יותר ללוגיסטיקה יעילה, היות שלא רק החיילים זקוקים לאוכל, אלא כל מערכות הלחימה זקוקות לחימוש, ציוד וטיפול מכני
|
|
|
|
|
מותו הטרגי של מנהל לשכת האוכלוסין, אריאל רוניס, מחזיר שוב לדיון את הכללים לגבי ניהול שיח ברשתות החברתיות. חלק מהדיונים המתקיימים שם הינם אלימים, אך אני מסכים לכך שעם רוניס לא היה בוחר לשים קץ לחייו, סביר להניח שלא היינו דשים בזה.
|
|
|
|
|
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
