ליפהפייה יש הרבה מחזרים בשנות נעוריה. כאשר היא כמֵלה נעלמים גם מחזריה והיא שייכת לעבר. הסיפור הוא אחר לגבי ירושלים היפהפייה. דווקא הזמן הטיב אתה. שכן מאז תקופת מלכות דוד ושלמה, ושל הורדוס (שבנה את בית המקדש ושני ארמונות לעצמו) היא נחרבה מספר פעמים ועם הזמן הפכה לעיר מוזנחת, מזוהמת, מוכת עוני, כשעיי החורבן ואבני הבנייה המנופצים משמשים בערבוביה. על מראות כאלה של ירושלים בימי הביניים ועד למאה ה-19 ישנו דיווח מתמיד, בעיקר מצד צליינים נוצריים, שמתארים את עליבותה של עיר הקודש. עד שבאו הבריטים ושינו את חזותה ואת נהליה, והפכו אותה לבירת המנדט על ארץ ישראל. ולאחר מלחמת העצמאות הופיע גדול בוניה בעת החדשה,
טדי קולק והפך אותה לעיר של שכיות חמדה, מחרוזת נהדרת של עבר ועתיד. אשר למחזריה הם היו נתונים בריב ומדון ושפיכות דמים, ברוב העידנים. מדובר בראש וראשונה בקרב שומרי חומותיה היהודיים לבין עצמם, כובשיה השונים והעדות הדתיות שמצויות בה מאז. ירושלים ידועה יותר כעיר של שנאה מאשר של אהבה. יפהפייה נרדפת שאת יופייה מסתירים רבים מאלה שחיים בה, ורבים שחיים בחוץ ומלבים את אש השנאה.
אין "אבנים עם לב אדם"
הפזמון בשירו של יוסי גמזו "אמור זאת בפרחים" הוא זה:
"הכותל - אזוב ועצבת,
הכותל - עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם."
זה נכון ברובו, ואפשר שיש גם אנשים עם לב של אבן, במובן של קשיחות, אבל אין אבנים עם לב אדם. אבנים, גם כשהם מסותתים כהלכה בבניינים מרשימים, רבי הוד ותפארת, הם אבנים עם אין בהם או סביבם בני אדם. ואם בני אדם, בעיקר הדור הצעיר ואוכלוסייה איכותית, עוזבים עיר, היא מתאבנת. היא הופכת לעיר "בצורה" בחוץ ובפנים, בעלת גוון מסוים, דתי, לאומני, או צרוף של שניהם. זאת, נוסף על אחוז גדול של תושבים ערביים, שרשמית הם חיים בבירת ישראל, אך למעשה, מכול בחינה שהיא, הם לא שייכים. הם עזובים, מוזנחים - בעיר אחרת. אבל הם שייכים כשדובר באי שקט. זה מצב שמבריח תושבים.
דומני שאין דבר סמלי יותר מאשר עזיבתו את העיר של האדריכל וחוקר העיר דוד קרויאנקר, יליד ירושלים. במשך קרוב ליובל שנים עמל האיש על תיעוד אדריכלי, עכשווי והיסטורי של ירושלים, ופרסומיו ומחקריו על שלל סגנונות הבנייה בעיר הזאת הם כבר חלק מן הפנתיאון האורבאני של ירושלים. אם כי את הארכיון הגדול שלו הוא נטל עמו לתל אביב שאליה עזב בגיל 76. אבל לא מדובר רק באנשים מסוגו של קרויינקר שעזבו את הבירה, על מבניה הססגוניים שבה. מדובר גם בתושבים אחרים, כמו בתחום ההיי-טק. אומנם מגזין "טיים" מציין את ירושלים כאחת מחמש עריי ה"היי-טק" בעולם", אבל הוא לא מציין, ואין לכך חשיבות בהקשר זה מבחינתו, היכן גרים אנשי ההיי -טק . מדובר באלה שעובדים ב"פארק ההי טק" בהר החוצבים אשר מהווה אחד המוקדים המובילים במדינת ישראל בתעשיית היי- טק. היכן גרים המדענים, המהנדסים והטכנאים של "בירת הסיליקון"?. רובם מהם גרים באזורי מודיעין- מכבים, מרחק פחות מחצי שעה נסיעה בכביש המהיר 443- מצפון מערב. או אלה שגרים ביישובים ממערב, כמו מבשרת, מוצא, הר אדר.- מדרום מערב. גם למקומות האלה יש כביש מהיר.
לעומת זאת קחו לדוגמה את יקנעם, בפתחו של עמק יזרעאל, שנוסדה בשנת 1950 כמעברה. היא נקראת בצדק "עמק הסיליקון" של ישראל, ומתחמי היי-טק, על המבנים המרשימים משתרעים על כמה קילומטרים ריבועיים, והוקמו בהם קרוב ל-200 חברות היי-טק. החשוב הוא שהיא קלטה אלפי אנשים של אוכלוסייה איכותית. הם לא גרים בחיפה או בזיכרון. הם גרים ביקנעם. טבעי שכתוצאה מן הנהירה של אוכלוסייה בעלת רמת השכלתית גבוהה, הוקמו שכונות מגורים חדשות של אלפי יחידות דיור ומרכזי קניות לתפארת.
תאור ציורי, כמו ירושלים, ומאחוריו מציאות אפורה מאוד.
"בירושלים של 2015, בשעת בוקר, אני עולה לקרון הרכבת הקלה בשכונת בית הכרם לכיוון השוק, ואני נשאב באחת להוויה של העיר, תלמידות בית ספר בתלבושת אחידה, נערות ונשים אוחזות כל אחת בספר תפילה קטן, קצת בלוי מרוב שימוש, הופכות דף אחר דף, ושפתותיהן אומרות בדממה את פרקי תהילים והמזמורים הכתובים בספר. במסלול הזה של הרכבת הקלה בין שכונות קריית יובל, בית וגן, גבעת מרדכי, בית הכרם וקריית משה עובר רק קו אחד: העיר הופכת בצעדים איטיים ועקביים לעיר שמרבית תושביה יהיו דתיים מכל הזרמים"
במילים אלה מתאר לי ידיד, עיתונאי בכיר, תושב ירושלים, בשיחה אתי באחד מבתי הקפה במובלעת הירושלמית הפתוחה - המושבה - שבלבה רחוב עמק רפאים.
לדעת עמיתי. המגמה הזאת מקבלת חיזוק גם במספרים היבשים המתפרסמים מדי שנה לקראת יום ירושלים. מתוך כמאתיים ושבעים אלף תלמידים בבירה, רק כששים ושלושה אלף לומדים במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית, ומתוכם רק עשרים ושישה אלף בחינוך הממלכתי (השאר: כתשעים ושישה אלף תלמידים במגזר החרדי וכמאה ועשרה אלף תלמידים ערבים). בהשוואה למספר התלמידים הלא דתיים לפני שלוש עשרה שנה, מדובר בירידה של כשמונת אלפים תלמידים. את ניתוח הנסיבות הוא משאיר למומחים .הגירה שלילית, אחוזי ילודה ועוד, והמצב נראה היטב במציאות
נתונים מחקריים
מכיוון שידידי ציין שאת הנתונים על המציאות בירושלים הוא מביא בעיקר מתוך מחקרי "מכון ירושלים לחקר ישראל" פניתי לאורה אחימאיר, ידידה, מי שהייתה בין השאר, מנכ"לית מכון ירושלים לחקר ישראל ושותפה בעצמה לכמה פרסומיי מחקר. אגב היא גם מחברת רב המכר "כלה". אבל זה לא שייך. שאלתי אותה מה אומרים הנתונים. ובאיזו מידה התרחישים של חוקרי המכון התממשו. בקשתי להפנות תשומת לבה שלפי הנתונים שהתפרסמו ערב "יום ירושלים" אחוז הילדים שנרשמים למערכת החינוך הרגילה- החילונית עומד על 17% .וזאת תשובתה:
"בירושלים נוהגים לדבר על 'חינוך עברי' שמשמעו בתי הספר ממלכתיים חילוניים וממלכתיים דתיים. ביחד יש בהם עלייה קלה במספר התלמידים. במספר התלמידים בחינוך החרדי דווקא יש ירידה קלה. ההסבר לכך הוא שזוגות חרדיים צעירים מהגרים מירושלים בגלל יוקר הדיור. שיעור הפריון של משפחות אלה גבוה מאוד אך ילדיהם אינם לומדים בירושלים. "האיזון העדין" פחות או יותר נשמר, אם כי לדעתי אין לו הרבה משמעות. יש גידול במספר הדתיים חובשי הכיפות שהם אנשים משכילים, עובדים וברובם ליברלים."
אשר לתחזיות המכון, אומרת אורה אחימאיר כי תחזיות המכון מלפני עשר שנים פחות או יותר התממשו. תמיד טענו שלא צריך להתרגש ממאזני ההגירה השלילית מירושלים, הגירה מתרחשת בכל הערים ושיעורה בירושלים לא גדול מכל עיר גדולה בישראל. עם זאת היא מדגישה: "תמיד התרענו שאם רוצים לשמור את הצעירים המשכילים בירושלים, יש ליצור בה מקומות תעסוקה אטרקטיביים ולהוזיל את מחירי הדיור. תמיד סברנו שעזיבת הצעירים אינה מושפעת מפחד ההתחרדות, אלא מהזדמנויות להתקדם בחיים. ותמיד התרענו שהפערים בין העיר העברית והעיר הערבית הם בלתי נסבלים ומסוכנים."
היא אומרת, ומן הסתם גם תוך נימה אישית, כי עזיבת הדור הצעיר מעוררת צער עמוק בלבם של ירושלמים וותיקים. יש רבים שלאחר פרישה מעבודה, מהגרים מן העיר כדי לחיות קרוב לילדים ולנכדים. היא מוסיפה כי "מחקרים שנערכו במכון ירושלים מלמדים שרבים מהעוזבים היו שמחים לחזור, ירושלים היא מקום שהם מתגעגעים אליו. השכונתיות, מזג האוויר, הרבגוניות האנושית והנופים הירושלמים מדברים ללבם. הם היו שמחים לחזור אם היה היצע מתאים של תעסוקות ודירות".
ידידי, העיתונאי, מרחיב במקצת את סוגיית הדיור. לדעתו גם נתוני הבנייה בירושלים, ומחירי הדירות, אינם מעודדים "התיישבות" לא דתית בעיר. מכיוון שבשוק חופשי - כמו בשוק חופשי, ההיצע והביקוש הם הקובעים את המחירים, דירות ובנייני רפאים חדשים מעידים בדרך כלל שהקונים הם תושבים מחו"ל שקנו להשקעה או כמקלט ביטחון ביום סגריר. יתרה מזאת, אם בשוק החופשי, פרטי המגמה הזאת אינה ניתנת לשליטה במציאות הקיימת, הרי שבאדמות המינהל הממלכתיות, הממשלה, כלומר משרד הבינוי והשיכון יכול היה לשלוט על ההיצע ובעקיפין על המחירים.
אך מכיוון שהמדינה רק מעוניינת "לעשות קופה", הרי שהקבלן המאושר שזכה, חייב לעשות את הכול להחזיר את ההוצאה וגם "קצת" להרוויח. זה משפיעה כמובן על אופי הבנייה, שטח הדירות ומספר החדרים הנבנה הקורץ קודם כל לאנשים עשירים ולא לזוגות צעירים הנמצאים בתחילת דרכם.
ערביי ירושלים שאלתי את אורה אחימאיר שלנוכח המצב החמור של ערביי ירושלים, לא מתקבל על הדעת שממשלות, כול הממשלות, לא השכילו לפתור את הבעיה כשראו חשיבות עליונה באיחודה של העיר. העליתי השערה, שכיום אולי אינה כול כך מופרכת, שמא זאת מדיניות לקבע את הבערות והעוני בקרב תושבי העיר הערביים. שכן "מרבה דעת מרבה מכאוב" ומכאוב של אוכלוסייה משכילה הוא מסוכן.
על כך ענתה לי: "אני לא מסכימה עם כל ההנחות שלך. ההזנחה ואי השוויון ביחס לערבים אינה פרי מדיניות שכוונתה להקפיא בני אדם בבערותם ובעוניים. בתחרות על תקציבים ופיתוח זוכים מי שקרובים למוקדי ההחלטה וערביי ירושלים בחרו לא להשתתף בבחירות העירוניות ולהימנע מתוך מניעים של מחאה לקחת חלק בשלטון העירוני."
עם זאת היא מוסיפה כי בשל התחרות הפוליטית העזה על ירושלים, הועדף תמיד הסקטור היהודי ויש בו באמת פריחה. אבל, מנהיגות אחראית אינה אמורה להפלות בין תושבי העיר, בין אם יש או אין להם ייצוג בשלטון העירוני. "מלכתחילה לפני 48 שנים בעת איחוד העיר, היו פערים עצומים, אך לא נעשה הרבה לסגור אותם והם הלכו והתרחבו. יש אוכלוסייה משכילה בשכונות הערביות שכמהה לקידום, יש מחסור גדול בכיתות לימוד, יש תשתיות מתמוטטות ושירותים גרועים. ועוד תיקון לדבריך: ערביי ירושלים אינם אזרחי ישראל - אין להם זכות לבחור או להיבחר לכנסת. הם בעלי מעמד של תושב המאפשר להם להשתתף בבחירות העירוניות ומאפשר חופש תנועה בישראל."
אני חייב להעיר שבעניין זה אורה האירה את עיניי וגם את בערותי. לא העליתי על דעתי כי ירושלים המזרחית שסופחה רשמית וחוקית למדינת ישראל יש בה תושבים שאינם אזרחים. להלכה הם יכולים לבחור לעירייה. הם לא בוחרים ובצדק מכיוון שהעירייה לא דואגת לבעיות שלהם ובעצם זונחת אותם אבל הם לא יכולים לבחור לכנסת. עוד חטא על חטא. וככה בעצם ראה זאת חברי העיתונאי. הוא אמר: "מעבר לשיקולים הפוליטיים וקביעת עובדות בשטח, הרי שמוסדות העירייה לדורותיהם היו יכולים לשפר את איכות חייהם של התושבים הערביים, ולנסות להשוות את השירותים מהם נהנים האזרחים היהודים בצידה המערבי של העיר. זה לא כל כך קשה, וגם לא כל כך יקר, והרי מדובר באזרחים, שגם משלמים מיסים לעירייה "שלהם", ולפעמים ג'סטה קטנה אחת, עשויה להועיל יותר מאלף נאומים רצון טוב".
האוכלוסייה החרדית אשר לאוכלוסייה החרדית אומרת אורה אחימאיר, במענה לשאלתי, ש "נכון שהחרדים בירושלים מתעניינים יותר בשאלת אופיה הדתי של ירושלים, ולדתיים הלאומיים חשוב יותר עתידה הפוליטי בהסדר מדיני, אבל זו הכללה. בכל קהילה יש מגוון של דעות".
לעיתונאי שאתו שוחחתי יש דעה אחרת: "לצערי העיר הייתה ונשארה זירת התגוששות יומיומית בין חילוניים לדתיים, בניסיון, של כל מגזר, לשנות או לשמר את הסטאטוס קוו. מחד-גיסא, ניסיון פרטי למסד קו הסעות בלילות שבת מהשכונות הרחוקות ובחזרה, ומאידך השחתת כרזות ובהן תמונות של נשים, רחמנה ליצלן של תיאטרון זה או אחר. אבל אם
עיתון של מפלגה השותפה בקואליציה וחבריה שרים בממשלה, מדיר את הנשים, ואפילו באירן "החשוכה" מגיבים על כך - אלה דברים שלא טעונים פרושים, האיש הביא דוגמה לסטגנציה, למאובנות של ירושלים, שכאשר עושים צעד אחד קדימה עושים מיד שני צעדים אחורה. כדוגמה הוא הביא מכלול הבידור החדש בעיר "סינמה סיטי".
"אני, במחאה פרטית קטנה, ואני מקווה שעוד רבים כמוני, מדיר את רגלי מאזור ה'סינמה סיטי' ליד בית המשפט העליון, עד שיפתח את שעריו גם בלילות שבת ובשבת. אזור "סטרילי" שאיש לא גר בקרבתו, בוודאי שלא מהמגזר הדתי, היה ראוי שיהיה פתוח שבעה ימים בשבוע, לאזרחים שעובדים כל השבוע ורוצים ליהנות בסוף השבוע קרוב לבית ולא לרדת ולבלות בתל אביב, לחיילים הבאים לחופשה ואולי אפילו למשוך אורחים מחוץ לעיר. הנימוקים לאי הפתיחה של המקום, שאנחנו קוראים מעל גבי העיתונות המקומית, אינם מניחים את דעתי והם בגדר תירוצים, שאילו היו פרנסי העיר רוצים - הוא היה כבר פתוח, ולכן רגלי לא דורכות במקום זה. אומרים שכשאר ייפתח קומפלקס דומה במקום אחר בעיר, שבעליו מצהיר כבר עכשיו, שיהיה פתוח שבעה ימים בשבוע, הוא ישפיע על גורלו של ה"סינמה סיטי" ונראה איזה פלא, גם הוא ייפתח בשבתות. אז למה לחכות עד אז? למה לא לאפשר גם למיעוט הלא דתי בעיר ליהנות כבר עכשיו?"
אז מה התרחיש
אורה אחימאיר אומרת כי טוב לחיות בירושלים, תמיד יש בה תסיסה וחדשנות חברתית ובשנים האחרונות נשמע יותר קולם של הצעירים. תמיד יש בה פער בין הצהרות אהבה לעיר וכמיהה לגאולה, לבין דלות המעשים. תמוכים לתחושה זאת מצאתי במכתב למערכת
הארץ ("העיר של כולנו") של מיכאל ברנדייס. בתגובה למאמר של ב. מיכאל, הוא כותב: "אני חי בירושלים למעלה מחמישים שנה ואין לי ספק שהיא כיום פתוחה ותוססת מאי פעם. ירושלים תמיד הייתה מרתקת". כמי שהיה ירושלמי במשך יותר משלושה עשורים יכול לומר כי הירושלמים תמיד ראו אחרת את עירם מאשר זרים. גם כאשר החיכוכים בין חלקי הציבור השונים הלכו והתחדדו, הם מצאו תמיד איזה מקלט. בין אם זה מקלט פיזי, כלומר באזור טלביה- קטמון הישנה- והמושבה הגרמנית, ובין אם זאת תחושה פסיכולוגית שמצדיקה את ההישארות בעיר.
אין חולק על כך שירושלים היא עיר מיוחדת, כמו שאין חולק על כך ששכונות "
מאה שערים", "בתי וורשה, "בתי הונגרן", הן מיוחדות. גם קהילות ה"איימיש" בפנסילבניה הן מיוחדות, ותושביהם מרגישים בהן טוב. וגם זרים נהנים ממנה. ההשוואה הזאת, היא במידה מסוימת מופרכת. אבל כמודל בהחלט יש לה בסיס.
לדעת עמיתי, קשה לראות במציאות הפוליטית-עירונית של 2015 מגמות שישתנו בקרוב, וכמו שאומרים: מה שהיה - הוא שיהיה. ולכן, אם באמת "ההיסטוריה חוזרת על עצמה", הרי שאנחנו צועדים בצעדים בטוחים לירושלים של לפני מאה שנה, בה חיו בשלום בעיקר ערבים ויהודים דתיים, ולירושלים יעלו בכל בוקר עובדי המשרדים והמוסדות הממשלתיים, המפעלים הפרטיים ותיירים כמובן. ובלילה יישארו בה התושבים שבחרו או נאלצו להמשיך ולחיות בעיר.
"כשאני מסתכל למשל, על מקום עבודתי, רבים מהגמלאים שאני מכיר, שגרו בירושלים עשרות שנים, שמרביתם אגב לא נולדו בירושלים אלא היגרו אליה בעקבות מקום העבודה, מיהרו לרדת מירושלים לתל אביב רבתי". כך אומר לי ידידי העיתונאי. הוא מציין שהעילה בפיהם היא שהם רוצים להיות קרובים לילדים, שהיגרו במהלך או אחרי השירות הצבאי, ולנכדים. אני נמנה עם אלה.
ועמיתי מוסיף: "גם הילדות שלי גרות כבר שנים בתל אביב, ועד שייחנך סוף-סוף קו הרכבת המהיר מירושלים לתל אביב, שיקצר את המרחק, כך מבטיחים, לעשרים ושבע דקות של נסיעה, נראה לי שגם אני אעשה את הדרך לשם, ל"מדינת תל אביב" כפי שהיא נקראת".
עזבתי את ירושלים יותר עצוב משעזבתי אותה לפני שש שנים. היא כה יפה, והשר
זאב אלקין התמנה לאפוטרופוס שלה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
