שרת התרבות
מירי רגב איננה שחקנית, לא מחזאית ואפילו לא במאית. היא גם לא העובדת השכירה של כל אלה הרואים את עצמם כמי שמייצגים את המונח "תרבות" ורק על פיהם ייפול דבר בתחום זה. היא פוליטיקאית נחרצת המבקשת למלא את תפקידה כמיטב הבנתה ועקרונותיה, וגם להחליט בהתאם לסמכותה הקבועה בחוק, איך יחולק תקציב התרבות שמעמידה המדינה לרשות עולם האמנות.
עם כל הכבוד לאלה המקדישים את חייהם לתיאטרון ולמופעים שתוכנם מתאים להשקפת עולמם, ורואים את עצמם כנישאים מעל ההמון, שרק על פיהם ייפול דבר, לא הם המוסמכים להחליט מה תהיה התפלגות התקציב, מי יקבל וכמה מקופת המדינה כדי להפיץ ברבים את אמונתו ודעותיו, מי לא יזכה לתמיכה כספית גדולה ומי ייאלץ להסתפק בתקציב מוגבל. החלטות שכאלה שייכות לתחום הסמכויות של שרת התרבות.
אם תחליט השרה שהיא מוכנה לממן הצגות תיאטרון על גבורתו של יוסף טרומפלדור בתל-חי, היא זכאית לעשות זאת. אם תחליט לתקצב מחזה שיעסוק באהבת שאול ויונתן גם אם איש לא יגיע לצפות בו - מותר לה. איש אינו יכול לחייב אותה לממן מחזות המתבססים על סיפור חייהם הקשים מנשוא בכלא של אסירים ערבים שרצחו חייל יהודי. אבל השרה איננה צנזורית שאוסרת הפקת מחזות שאינם מוצאים חן בעיניה. אם מישהו רוצה להציג מחזה כלשהו המביא לידי ביטוי דעות חריגות, או שנויות במחלוקת - זו זכותו, אך אין כל הכרח שהמדינה תממן את ההפקה וגם לא חלק קטן ממנה. למשל: אם במאי כלשהו יחליט להפיק מחזה על הרומן האסור בין דוד המלך לבת שבע הנשואה לאוריה, על כל הדילמות המוסריות העולות ממנו, אינני בטוח שמשרד התרבות יהיה מוכן לתקצב את ההפקה.
במפגש סוער במידת-מה בין השרה לאמנים שלא היו מוכנים לקבל את עמדתה, הסבירה השרה באורח ברור, אף כי לא דיפלומטי במיוחד, כי "בבחירות אנחנו (הליכוד) קיבלנו 30 מנדטים, ואתם (נציגי השמאל) בסך-הכל 20". וכדי שלא תהיה טעות היא הוסיפה כי "אנחנו יודעים שהשמאל התרגל לנכס לעצמו את התרבות, אבל אסור להתבלבל בשאלה מי הוא רוב הציבור בישראל ובמי הוא בחר".
אם האמנים שהביעו דעתם במפגש עם השרה רגב היו יצירתיים באמת, כמו שמצפים מאנשי תרבות אמנותית, הם היו יכולים להציג בפניה מחזה חדש העוסק בדילמות מעולם המציאות, כדי לבחון מה תהיה תגובתה ועד איזו מידה היא תהיה מוכנה לתמוך תקציבית במופע שכזה. דווקא עכשיו, במלאת עשור לעקירת אלפי יהודים מגוש-קטיף, הגיע הזמן הנכון לדון בדילמות שגרמו אז לקרע עמוק בחברה הישראלית.
לפני הגירוש שעליו החליט ראש הממשלה
אריאל שרון היו רבים שצפו, כי התושבים בגוש ישתמשו בכוח כדי שלא יפונו וכתוצאה מכך תפרוץ מלחמת אחים. כידוע - מלחמה לא פרצה. האם כיוון שהמתיישבים בגוש פחדו להתמודד עם צה"ל, או אולי הם סירבו לירות בבני עמם. דילמה אחרת ניצבה בפני הכוחות המפנים כתוצאה מכך שממשלת ישראל הייתה זו שפקדה על צה"ל לבצע את המשימה. האם יכול איש צבא לסרב לבצע פקודה חוקית, גם אם בעיניו איננה צודקת, או שאם הפקודה איננה מקובלת עליו הוא יכול להתפטר מן השירות בצה"ל ולשאת בתוצאות. ההיסטוריה מצביעה על כך שאיש לא התפטר והפקודה יצאה אל הפועל.
סביר להניח כי לא רחוק היום ומישהו מהסופרים הישראלים העוסקים בדילמות אנושיות יכתוב מחזה בכותרת "הגירוש" שיש בה נקיטת עמדה פוליטית, או אולי "ההינתקות" שאינה נוקטת עמדה, שיעלה על הכתב את הסיפור האנושי הקשה ההוא ואת הדילמות העולות ממנו. מעניין איזו החלטה תקבל מירי רגב בשאלת מימון הפקת הדרמה הגדולה שנגעה בנשמתם של אלפי ישראלים, שבוודאי תעסוק גם בנושא הדילמה אם מותר לסרב פקודה חוקית או לא. למירי רגב יש בוודאי דעה אישית בעניין זה. אחרי הכל בתקופת הגירוש מהגוש היא הייתה דוברת צה"ל.
