המסע לקומה השביעית הוא בעצם מסע לרקיע השביעי, ניסיון לפצח את סוד הקסם של החלומות. כמו בדרמה היוונית, יש כאן עלילה שמרוכזת בזמן ובמקום - כמה שעות בחיי גיבורי הרומן וכל התפאורה הגאוגרפית מרוכזת, מעין אחדות המקום והזמן והעלילה.
אנו נחשפים ברומן זה של רחל הרפז לקומדיה אנושית רבת פנים, ומעבר לפסיפס המורכב יש צלילים טרגיים. לכאורה דמויות שונות, אך הטרגדיות הולכות ומצטלבות זו בזו: הילד יועד שאבד את אמו, השוטר גבי מבקש להבין את פשר אישיותו - וכאן השבילים מובילים הרחק אל זמן נעוריו, על רגעי חולשה שלו בהיותו נער - וחפציבה, שחייתה את קומות המגדל . המגדל הופך להיות סמל למורכבות החברה האנושית.
בין הדמויות יש גם רגעי אהבה הניצתת בשל דרמה רוחנית המחברת אותם, דרמה של צלילים. כך חפציבה, אחות ראשית בבית חולים, שבדרכה נחה בבית-הקפה של המלון, מנמנמת מול פסנתר. והנה היא שומעת צלילים, האם זה חלום? לפתע היא רואה בחור המנגן בפסנתר. הקשר שנטווה בינה לבין הפסנתרן - סוחף אותם וגם אותנו.
מי שצופה בשער הספר רואה מבט של אוהבים. (הסופרת ציירה את המבט שעל העטיפה). אנו עדים לסיפור שהוא הצטלבות חיים, מפגש של זמנים: נער שמשפחתו נספתה בשואה ומשפחה נוצרית הצילה אותו וגידלה אותו. שם למד גם לנגן, כאחד מהמשפחה.
חפציבה בת הארץ מחברת בין זמנים. בין רבדים שונים של עם אחר, וכך גם בין עמנו וארצנו.
הרקיע השביעי
החיבור בין הדמויות הופך להיות חיבור בין ספֵירות שונות וזמנים משתנים - והמטרה של המספרת היא להוביל אותנו אל הקומה השביעית, וכמו אל הרקיע השביעי בו החלקיק האלוהי מחבר בין כולנו.
ברגע נדיר בעלילה, אנו נחשפים למבט אל המגדל הגבוה, שם נראית אישה מתכופפת אל המעקה. זו הייתה חפציבה. היא כאבה על בנה שאינו בחיים, שנלחם במחלתו הקשה חסרת מזור. הוא דרש מאמו בצוואתו לא לחדש את בלון החמצן. זו מיתת חסד ( לא המתת חסד).
גבי ממהר להציל אותה, ויועד הגיע לפניו לגג המגדל. וכשהוא רואה אותה, שרק לא תיפול מהמעקה - ומפיו יצאה צעקה שפרצה מתוכו: "סבתא...סבתא!"
שוטר, ילד, אישה מבוגרת, כמהים להשתחרר מהחֲסַר. ונרקמת משפחה.
רחל הרפז מבקשת להגיע אל צופן האהבה, צופן החיבור. לכאורה יש כאן עלילות שונות, אך יש חוט שני שמחבר בין כולן. מוטיב הערגה והכמיהה הוא המוביל את ההתרחשויות. בקוטב אחד יש ילד שאיבד אם וחולם לשוב אליה, חולם שתהיה לו סבתא. בקוטב אחר גבר ששואף להיות אב לילד. לאלה מצטרף הדמות הנשית, אותה אישה שמטפלת בבנה החולה, והציפייה לישועה מקיפה את חייה.
הקומה השביעית הופכת להיות מטאפורה להשגת החלום: ברגע מסוים, כאשר יועד מבקש להשיג את מושא חלומותיו, הוא מטפס לקומה השביעית: "אני חייב לשמור עליה, ממרחק של כמה מדרגות כדי שלא, שלא, תתא... אני לא רוצה לחשוב עוד. אבל בסוף כשאגיע לגג, אתגלה לפניה. בטח יהיה יפה לראות את כל העיר למטה, ואת הים. אבל לאישה הזאת אולי זה מסוכן קצת . די, אני כל כך עייף מדאגות ומחשבות. אני רוצה להיות סתם. צעדיה הלאים ממשיכים.
ויועד הגיע לקומה השביעית. דרך הזכוכית לא ראה כלום..." עמוד 196.
תשוקה עזה
לכל העלילה יש מוזיקה שמחברת את הדמויות. צלילי הפסנתר ותווי המוזיקה מפעימים את הלבבות. ברגע מסוים חשה חפציבה את הצלילים מחברים את הכול: "ושומעת את קולו קורא לה: "בואי אליי, יפתי, לא היית שלי, מאז התפזרו התווים ביום ההוא. אני מקשיב לכלי הקשת בתזמורת והם אחרים. הם תובעים.
מה הם הצלילים? היא שואלת.
ועונה לה: מאהלר, האדג'יו של החמישית. הקשיבי, עכשיו הקשיבי. ואומרת לו, "הרי היינו ב'חלום האהבה', אתה זוכר... זה היה ליסט שניגנת בבית הקפה כשנפגשנו... והייתי שלך".
ובהמשך: "הימים ההם עברו. אבל התשוקה עזה. אני רוצה אותך, את כולך". עמוד 203.
את רחל הרפז גילינו בספרה הראשון "ענדי לך שרשרת ברזל", שבו יצאה למסע בעקבות ההיסטוריה של משפחתה, בעקבות תולדות המושבה מנחמיה. הכול החל כאשר דואר ישראל הנפיק בול, שעליו תמונת סבה של המספרת ואמה.
הבול להנצחת מנחמיה היה רגע של שינוי סדרי עולם, רגע של הֶאָרה לרחל. היא יצאה למסע בעקבות בני משפחתה ביישוב מנחמיה. אספה שברי מידע, חיברה פיסת מידע נוספת- וחשה שהיא בונה עולם ישן-חדש.
גם ברומן 'המסע לקומה השביעית' יש תחושה של יציאה למסע בעקבות סיפורן של כמה דמויות, כמה משפחות, לסיפור אחד.
שרשרת ברזל
גם אז, כאשר שאלנו אותה מדוע היא מנסה לתת משמעות לכל הסיפור המשפחתי, ענתה: "הרגשתי שאני רוצה למלא את זה תוכן, חיים, כדי לענות לעצמי על השאלות" - וכך המסע לסיפור חיים: כתיבת הרומן הפכה למסע רוחני, מסע בלשי שבו כל שברי המידע לבשו חיים והפכו לעלילה מרתקת.
הרומן על משפחתה "ענדי לך שרשרת ברזל" -מתחיל בהלוויה בשנת 2000, אבל העלילה של הספר מתרחשת בתחילת המאה התשע עשרה, בתקופה שבה הטורקים שולטים בארץ. העלילה אכן רוויה בתיעוד של תקופה הרואית בתולדות היישוב. סיפורו של אריה כ"ץ, יליד רוסיה שהצטרף אל הצעירים הבילו"יים לעלות אל הארץ ולעבוד את אדמתה. אמי שושנה היא בתו של אריה כ"ץ, שהיה ממייסדי מנחמיה שבעמק הירדן.
סבתי רחל נולדה בעיר העתיקה, ברובע היהודי, בירושלים. היא הייתה אמו של אבי רפאל. רפאל למד הוראה בירושלים, אבל נולד בחברון. הדור שלפניו עלה לארץ רגלי במדבר, מבבל אל חברון. רחל נישאה למאיר, ולהם נולד הבן רפאל - אבי.
אלה סיפורי משפחותיהם. עם הזמן הם מצטלבים. אנו נשאבים לעלילה מרתקת, מעין מהדורה מחודשת של אהבת ציון. סיפורי קהילות יהודיות מרחפות ברקע, המשפחה מירושלים, ההווי הספרדי של היישוב, הסיפור מרוסיה - שהיא ציונות בחיתוליה.
בול הדואר וסיפורי המשפחה משוטטים ברקע. אווירה מיוחדת לוקחת אותנו לתקופה של אהבת מולדת, של ערכים, של מעבר מארץ הוּלדת לארץ מוֹלדת.
קומה עליונה
אנו כקוראים נודדים ממחוז סיפור אחד למשנהו. המסלולים המפותלים מצטלבים. שרשרת הברזל, היא חלק מאגדה חברונית עתיקה המחברת בין העולמות. רחל מוסיפה: "יצאתי למסע בעקבות משפחתי, בעקבות סבי, ובעצם יצאתי למסע בעקבות עצמי".
סיפור מסעות הוא ז'אנר אהוב על רחל הרפז - ובאמצעות החיבור בין פרקים פיקארסקיים היא מנסה לבנות קומה עליונה שמחברת הכול. הרוח הנצחית יודעת לחבר את הכול: כך ראינו גם ברומן הקודם שכתבה, "האניות עגנו במלטה".
"האניות עגנו במלטה" מצויר בצבעים חיים את עלילת יעל גיבורת הספר, הנקלעת בין תקופות ובין אהבות, ולבירינט חייה המפותל מתחבר לסיפור ארץ ישראל. המסע לקח אותנו למרחבי עולם: מזרח ומערב, הודו ואמריקה - וקצה המסע: הנדידה למלטה, שם היא מגלה מהו המסלול הנכון עבורה, אך תמיד הייתה זו הארץ שלנו אליה שבה, ותמיד היה זה הבית אליו ערגה.
יש לרחל הרפז נטייה להפוך דרמות אנושיות לסיפורי תולדות, למסעות בעקבות הזמן. היא רוצה להציב משקפת לחשוף לפנינו תקופה - ואכן אנו זוכים שהרפז תפרוש בפנינו קטעי הווי ואורחות חיים ביד אמן.
הספר "האניות עגנו במלטה" תאר את סיפורה של יעל בשנות היישוב, טרם קום המדינה. התבגרותה של יעל מתארת את ההתאהבות הראשונה שלה, הלבטים והקשר הזוגי. התקופה אותנטית: ימי המצור והצנע בירושלים, האווירה של ימי המנדט, הטופוגרפיה של ירושלים שהחליפה מראיה: קולנוע אדיסון, קולנוע עדן, קפה עטרה ברחוב בן יהודה, האוניברסיטה בטרה סנטה.
קטעים שונים
ימי מלחמת העולם השנייה, שנים אחדות טרום המדינה, הוצגו מובאות נטיות, כך למשל ההתגייסות של מתנדבים יהודים צעירים לצבא הבריטי: "התמקמנו במחנה ליד טריפולי והמתנו לפלישה של בעלות הברית לאיטליה. לאחר שסיציליה נכנעה סופחנו לאחת מאניות הצי הבריטי והתכוננו לפלישה לדרום איטליה. בדרך עגנה האונייה במלטה. מלטה נחשבה לצומת אסטרטגי בין שתי היבשות, ודרכה עברה האספקה לצבא בעלות הברית. בשל כך הפציצו הגרמנים ללא הפוגה את האי ואת האניות שיצאו מן הנמל ובאו בו. במשך חודשים ארוכים הומטרו מן האוויר אלפי טונות של פצצות ושיתקו את החיים באי, אך תושבי מלטה עמדו באבדות ובהרס ורוחם איתנה" (עמ' 47).
מוטיב הנגינה והפסנתר, שחיבר בין הדמויות ברומן ' המסע לקומה השביעית' מלווה קטעים שונים בִּסְפָרֶיהָ - וכך ברומן על האניות במלטה: השיר "האניות עגנו במלטה" (המילים הם של צבי אנקורי, הלחן אינו ידוע) משמש ציר לכל חלקי הספר, ובתוך האהבות ושיברן חוזר המוטיב של מלטה כמוטיב מחבר. צלילי הפסנתר הם צלילי האהבה, הרומן, החיבור. גיבורת הספר חוזרת תמיד אל השיר ששמרה אותו בתוכה, בפינה של הכמיהה.
"בפסנתר החדש ניגנתי מכל אשר חשקתי, מסלקת ממני את שרידי השבר. יום אחד ניגנו לי האצבעות את 'האניות עגנו במלטה', השיר שהביאו עמם החיילים מן האי המופצץ". (עמ' 184).
הרפז חושפת בספריה פרקי חיים שכמו אבדו ונשכחו. ברומן על האניות במלטה אנו נשאבים לתיאור תקופה עלומה: אכן נחשף פרק היסטורי שכיום, כנראה, אין רבים המכירים אותו. פרק המצפה אולי גם לסרט שיאיר תקופה זו, וייתכן שספריה של רחל יכולים לשמש בסיס לסרט כזה. ואם סרט - הרי הפסקול שלו היא המוזיקה שעוברת כחוט השני בין דפיו. בעצם זה הפסקול של חיינו.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
