נועה הרגישה את הזיעה גולשת לה במרכז הגב... היא החזיקה את השקיות מהסופר בשתי ידיה והסתכלה על ליטל. 30 מעלות בצל והיא נראית כאילו הרגע יצאה ממכון יופי, כולה עליזה ומפזזת.
"את חייבת לבוא איתי... חייבת", התחננה ליטל.
"אין סיכוי", ענתה נועה, "אני חייבת להגיע הביתה עם הקניות, הכל כבר נמס לי תראי"... והרימה כהוכחה את השקיות העמוסות כשהיא עושה ניסיון לא מוצלח לנגב את הזיעה מפניה.
"נו אבל אני חייבת אותך, שתעזרי לי להחליט...בואי... בבקשה...רק לקצת".
"יש לי דברי חלב פה", ניסתה נועה, "ועבודה רצינית שמחכה לי בבית". אבל הפנים המאוכזבות של ליטל הכריעו את הכף, כמו תמיד, ונועה עשתה סימן של נו יללה... אני אחרייך.
בדרך נועה מתכופפת. היא מבחינה בקופסא צבעונית שהושלכה בפינת הרחוב, ובאצבע אחת שנשארה פנויה מהשקיות היא מרימה אותה ואוספת אליה. "עוד פעם את אוספת זבל"? צוחקת ליטל, "מה יהיה איתך? הבית שלך נראה כבר כמו מחסן".
"קופסא כזו דווקא אין לי ואוכל לשים בה את כל ערימת הקבלות שמחכה לי במטבח".
"גם את הקבלות תזרקי כבר, הרי יש שם כמה מהמאה הקודמת, בשביל מה את שומרת אותן תגידי לי"?
"אני לא זורקת. הרי אחרי שאזרוק בדיוק אזדקק לאחת מהן ואז מה"?
השתיים הגיעו לביתה של ליטל. השקיות הונחו באי סדר במקרר, נועה צנחה על הכורסא מותשת מהחום וההליכה. מה שהכי התחשק לה זה מזגן במינוס 100 מעלות אבל היא לא הייתה בטוחה שזה גם מה שהתחשק לליטל אז לא אמרה דבר.
"אני רוצה שתתקשרי אליו. במקומי", הודיעה ליטל.
"השתגעת? אין סיכוי".
"את חייבת", ביקשה ליטל ונפנפה עם הטלפון מול פניה של נועה. "אני חייבת להבין מה הוא רוצה".
"מיטל אין סיכוי. אני לא רוצה, ואם את שואלת אותי אז אני גם חושבת שאת צריכה להתחיל לפתור את הבעיות סביבך בצורה קצת יותר מושכלת".
"נועה רק הפעם. בבקשה. אני מתחננת. רק הפעם".
נועה נענעה בראשה אבל הטלפון כבר הונח בידה וליטל הקריאה בקול את המספר - 054-6798711. נועה לקחה אוויר וחייגה.
מאוחר יותר בבית, אחרי שעזרה לליטל לבחור את המצעים שיקבלו את פניו של החבר החדש והמי יודע כמה שלה, היא פירקה את השקיות, הקפידה לאחסן את השקיות עצמן במגירה הענקית של מרפסת המטבח, ששקיות הניילון כבר גלשו ממנה והיו מפוזרות על הרצפה, והדליקה את המזגן.
היא שלפה עיתון מערימת העיתונים, מה שגרם לה להרהר שהיא חייבת כבר למצוא את הזמן למיין את מאות העיתונים שהיא שומרת. כבר מזמן רצתה למיין אותם לפי תאריכים. מחר, הבטיחה לעצמה, היא תקנה תיקיות שיכולות להתאים לכך. ואולי בהזדמנות זו תסדר גם את ארגזי הקרטון שבמרפסת.
שתי דקות או פחות אחרי שלחצה על השלט כדי לצפות בסדרה האהובה עליה, טלפון מאחותה, שירי.
"נועה את יכולה לקפוץ לאם לעזור לה עם הטלוויזיה? אני לא יודעת למה היא לא לומדת להסתדר עם דברים פשוטים כמו שלט ומשגעת אותנו... אבל חייבים לעזור לה, היא רוצה לראות את הסדרה שלה את יודעת".
"הרגע הגעתי", נאנחה נועה, "ואני אחרי יום מטורף, למה שלא תקפצי אליה את? הרי זה רק לעבור את הכביש".
"אני פשוט לא יכולה, את יודעת איך זה, הרגע הגעתי, עוד לא פירקתי אפילו את הקניות, עשי טובה תני קפיצה אליה, הרי זה לא ייקח הרבה זמן והיא באמת מסכנה כזו".
"גם אני הרגע הגעתי", אמרה נועה, אבל בעיקר לעצמה. לשירי אמרה שהיא כבר תצא לעזור לאמא. זה בסדר.
כשחזרה הכתוביות כבר רצו על המסך, והיא הייתה עייפה מדי כדי לעשות קצת סדר בבלגן שבבית. על המיטה בחדר היו שקיות ובתוכן אריזות של מרקים מוכנים, היא אספה בשביל התחרות. לא שחשבה שתזכה אבל היה לה חבל לזרוק אותן. ועכשיו הדבר האחרון שהתחשק לה זה לפנות את המיטה. היא זרקה סדין על הספה בסלון, משכה את אחת הכריות, הניחה את ראשה, ואז.. שוב הטלפון.
"שלום. אני מדברת עם נועה"?
"כן"
"נועה אני שמחה לבשר לך שזכית בטיול של חודש
סביב העולם".
אני???
"כן השקיות של המרק? זוכרת? אז הנה אנחנו מבטיחים וגם מקיימים".
נועה התיישבה על הספה. מיליון מחשבות זמזמו בראשה. "איך אשאיר את הבית ככה, ומי יעזור לשירי? ומה אם אימא תצטרך אותי בדיוק כשאסע? וליטל, הרי הבטחתי לליטל שאסע אתה לדרום בשבוע הבא... מה אני עושה"?
היא ניגשה לחדר השינה. שלפה מהארון העמוס לעייפה את המזוודה והחלה לארוז.
עדות מפורטת מפיה של עו"ד מיכל כהן, בדבר הדלפת מידע מפיו של ברכה לחשודים בפרשת עיריית אשדוד 
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
