כתיבה יוצרת

מיכאל דוראן, לשעבר בכיר במועצה לביטחון לאומי של ארצות-הברית, לוקח מספרו של רוברט גייטס שהיה מזכיר ההגנה האמריקני (2006 - 2011) את התיאור כי בעת שההמונים גדשו את כיכר תחריר ודרשו את סילוקו של חוסני מובארק, עלתה השאלה בבית הלבן אם לתמוך במובארק ובתוכנית הפרישה שלו מן הנשיאות תוך 7 חדשים, או לדרוש את סילוקו המיידי. גייטס וצוותו חשבו כי יש לתת אשראי לרודן ששמר על השלום והנאמנות לארה"ב במשך 30 שנה, וכי הפלתו תגרום רק לתוהו ובוהו. מנגד טען צוות הבית הלבן בראשות בן רודס, בן 30 וקצת הנושא את התואר של "משנה ליועץ התקשורת לביטחון לאומי" וכותב נאומים, כי יש להסיר כל תמיכה ממובארק. ועוד עובדה מעניינת: התואר השני של בן רודס אינו ביחסים בינלאומיים אלא בכתיבה יוצרת, ובמילים אחרות - המצאת סחרירים.

הנשיא אמריקני אובמה תמך בעמדתו של רודס, וכך הציב עצמו, על-פי הודעת הבית הלבן, "בצד הנכון של ההיסטוריה". זה הצד שהוביל לתוהו ובוהו במזרח התיכון בכלל ובתמיכה ב"אחים המוסלמים" בפרט.

המחשבה כי נודעה לבן רודס השפעה מיוחדת על הנשיא אינה נכונה. הוא פשוט היה שופרו הספרותי. למעשה, אובמה ממלא תפקיד על-פי הספרים שכתב, או אולי נכתבו בשמו. על-פי תורת אובמה, מהותה של מדיניות החוץ האמריקנית אינה הגנה על האינטרסים של ארה"ב, אלא יצירת סיפר אישי מרשים, מורשת לדברי הימים.

אובמה מבין כי בסביבה התקשורתית הנוכחית לא חשובה התוצאה, חשובות הכוונות בלבד. אם תצליח לספר על כוונות נאצלות, אזי לעזאזל התוצאות. כך במאמצים לסיים את הסכסוך היהודי-ערבי, או הפלת משטר קדאפי, או קידום פתרון מדיני למלחמת האזרחים בסוריה. הכשלונות לא נחשבו לו, רק הכוונות. אפילו ועדת פרס נובל חשבה כך ועל סמך כוונותיו זיכתה אותו בפרס הנחשב ביותר. (על דעתו של מי היה עולה לתת פרס נובל למדען מבטיח כיוון שהתחייב למצוא תרופה לסרטן?) אותה גישה קיימת בעניין אירן. העסקה שעשה אובמה עם אירן דומה לסיפור מרטיט נפש אודות איש עסקים העושה עסקה עם ראש ארגון הפשע, מתוך חזון שהלה יידבק בנוהג של עסקים חוקיים, לאחר שקיבל הכשר לכל עסקיו הבלתי חוקיים. אכן, כתיבה יוצרת שאינה מחוברת למציאות.



המאמינים

במציאות, הסרת העיצומים תעודד את טהרן לעשות את מה שעשתה תמיד: לרמות את הפקחים ולהתקדם במסלול להשגת נשק גרעיני. אותו "פיקוח" שבא אחרי 24 ימי אזהרה מראש מבטיח זאת, והסיכוי להשיב את העיצומים דרך מועצת הביטחון שבה יושבות שתי מעצמות התומכות בכל לב בטהרן - אפסי.

למרות שהסיפר הנשיאותי מנותק מן המציאות, הגורמים למיניהם מאמינים לו. מאמינים לו התקשורתנים שגם הם אוהבים סיפורים יפים וששונאים את הקונגרס הרפובליקני. מאמינים לו אוהבי אירן ושונאי ישראל הסבורים כי על אמריקה לקשור את עצמה בברית עם אירן במקום עם ישראל. מבחינתם, אירן גרעינית היא גורם מייצב, בעוד שהמדינה היהודית היא שורש הרע.

מאמינות לו בעלות הברית האחרות של ארה"ב שאין בכוחן לעצור את אירן. והכוונה למשטרים הערביים המאמינים בסוס המנצח. אם אמריקה אינה יכולה או אינה רוצה לנצח את אירן, עדיף להצטרף אליה מלהילחם בה.

מאמינים לו אלה שבאמת חושבים כי הסיפר הוא אמיתי. אלה נדירים ביותר אפילו בין הדמוקרטים. ההתקפלות האמריקנית מול אירן גורמת להם לחוש שלא בנוח, גם אם אינם מביעים זאת בקול רם, אבל נאמנותם למפלגה גוברת על שיקולים אחרים.

גרג שרידן, העיתונאי המוביל של אוסטרליה בנושאי מדיניות חוץ, ומקורב לראש ממשלת אוסטרליה כמו שתום פרידמן וג'פרי גולדברג מקורבים לנשיא אובמה, אומר: "הסכם זה מבטיח שאירן תשיג נשק גרעיני בזמן זה או אחר. השאלה היא האם המדיניות הרכרוכית של ארה"ב היא של אובמה, או האם היא מייצגת מחלה עמוקה יותר גם בארה"ב וגם במערב?" במילים אחרות, האם מדיניות החוץ התדרדרה לכדי כתיבה יוצרת המנותקת מן העולם האמיתי?

כל הפרשנים של מדיניות החוץ של אובמה מוצאים עצמם נבוכים ומתפתלים בהסבירם מדוע הנשיא כה עקבי במה שנראה להם מדיניות המשיגה את ההפך מכוונותיה המוצהרות במזרח התיכון: במקום אומות - מלחמות שבטים, במקום דמוקרטיה -רודנות או תוהו ובוהו, במקום יציבות - התרסקות. הפרשנים מעלים סברות על גבי סברות - תמימות, דבקות באידיאלים, היצמדות לאשליות, ואפילו טיפשות וחוסר יכולת, אם כמנהל ואם כמדינאי. כמעט כולם מאמינים בכוונותיו הטובות. אפילו השר לעניינים אסטרטגיים (דהיינו השר לענייני אירן גרעינית) שטייניץ עונה לשאלה אם יש לאובמה כוונות זדוניות בלאו מוחלט. מעט מאוד מאמינים שהמדובר ביישום עקבי של כוונות זדון. ראש ממשלת פולין דונלד טוסק ייחס לאובמה "כוונה רעה" כשזה הגדיר את מחנות הריכוז והמוות כמחנות פולניים. מי שהתקרב לאמירה כזו הוא מיכאל אורן, שגריר ישראל בארה"ב. מי שסבורה שכוונותיו של אובמה הן זדוניות לאורך כהונתו היא קרוליין גליק, שמוגדרת בתקשורת כסמן ימני-סהרורי של הפתולוגיה הישראלית, וכמובן אנוכי הקטן מזה שנים, עוד לפני שאובמה היה לנשיא.

לדעתי, הפרשנים למיניהם טועים. יש היגיון בשיגעון, והשאלה היא מי יקדים את מי: האם הספר שיכתוב הנשיא אובמה עם תום כהונתו על ההצלחה במשימה, או הפעולה של מדינת ישראל למחיקת האיום על קיומה.