13.מלבושיו של מקס

למקס היה מלבוש אחד כל ימות השנה. בחורף כיסה אותו מעיל אותה חולצה ואותם מכנסיים של קיץ. בגדיו שעל גופו היו, מעשי ניסים, הבגדים שכובסו ונתייבשו בימי שמש על חבל מאחורי החצר או בימי הקדור והקור על גבי אריחי תנור הקיר שבבית. בגד אחד בכמה מקומות בעת ובעונה אחת. קוסם. רק מנעליו היו שונים ומשונים, על-פי המקומות בהם הילך, גבוהות כשהלך בשדות, נמוכות כשישב ונתרווח על-פי הבאר שבכפר או על ספסל סמוך לבית, מגפיים שחורים כשבחר ללכת לרפתות ולדירי החזירים. ראשו היה גלוי תמיד, אדמדם בכל עת, בחמה כבכפור.

ביום שישי אחד, מעט אחר-הצהריים, ראיתיו עם שובי מבית הספר יושב בטרקלין, נשען על מקלו, לבוש חליפה שחורה, ענוב עניבה אפורה, ומגבעת מונחת על השולחן. פרויליין פרידה גנטרט, רמזה לי כי אמנע מגשת אליו, ואמרה לי כשמשכה אותי למסדרון שהלך אל המטבח, Er ist vertieft, הוא שקוע עמוק בהרהורים, והוסיפה כממתיקת סוד "Der Heiliger Tag, היום הקדוש. אין להפריע לו. להשיח דעתו. חלילה.,.". לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אולם נעלה מכל ספק הייתה בעיניי העובדה המוכחת שמקס במלבושים שלבש היה מצוי בשעה לא מצויה. " וא מחכה למרטין, אחיו", אמרה פרויליין פרידה, "השניים הולכים יחדיו, פעם בשנה יחדיו".

פרויליין פרידה גנטרט, הייתה מטפלת במקס הבודד, בביתו, הבית היהודי האחד בכל הכפר כולו. האיש היה כבן ארבעים. היום אני יודע עיקרי סיפורו שלא ידעתי אז. היינו אחי ז'קי ואני ילדי פליטים, עברייני השגת גבול שהופרדו מאימם העבריינית שגנבה עם ילדיה את הגבול בין צרפת הגסטפואית לבין שווייץ הניטראלית הקנאית שהייתה כלואה עם אחינו הקטון פיירו בלוזן הרחוקה. 'הוגלינו' לביתו של מקס בו זכינו לטיפולה המופלא של אומנתו פרויליין פרידה שנתנדבה לגדל גם אותנו. מקס ואחיו מרטין נולדו להוריהם האמידים בראונשווייג מאצילי הכפרים אנדינגן ולנגנאו, הכפרים השוייצים היחידים בהם הורשו יהודים לדור עד לאמצע שנות המאה התשע עשרה. נשואי קרובים לא יכלו להיסכר כליל במקום בו לא עלה על הדעת כי יהודי ולא יהודי יבואו בברית יחד, ובמקום שהיהודים - כל כמה שהכפרים היו למעשה בחזקתם - היו מתי מעט.

מרטין הבכור ומקס האח השני שנולדו לבראונשוויגים הראו סימני נשואי קרובים כבר בילדותם, ואלה הלכו ונעשו מודגשים יותר ויותר גם למראה וגם למעשה ככל שבגרו והוריהם שדימו לנפשם כי המבוכה היא חטא, והבושה מכפרת עליה, עמדו וקנו בממון הרבה בתים בישובים שוייצרים קרובים, הגלו לשם את בניהם, מרטין לכפר אחד ומקס לכפר שני, ושכרו להם אומנות, והבטיחו שכרן כל ימיהן בקרן שהקימו, ומתחו אופקים לבדים ביניהם לבין ילדיהם ולא ראו אותם עוד עד שנפטרו לבית עולמם ובניהם זקנו והלכו בעולם שמעולם לא היה שלהם עד שנפטרו גם הם ושבו להיקבר בביצ העלמין היהודי באנדינגן ליד קברי הוריהם, והמקום מרחם נשמותציהם שלהם ושל אביהם ושל אימם.

בחמלתם, מצאו שלטונות שווייץ בית יהודי באגליזאו הפרוטסטנטית לכלוא בה שני פליטים יהודים קטנים, ופרויליין פרידה, נוצריה אדוקה וחסודה, הייתה לאומנתנו הבלתי נשכחת. אנחנו וז'קי אחי, ידענו ידוע היטב כי יהודים אנחנו. הייתה לה לידיעה הזאת עומק לא ישוער. הוא לא נמדד בשום מעשה שעשינו, ובשום מאכל שאכלנו, ובשום תפילה שלחשנו, ובשום יום בו נשמרנו יותר מאשר בכל ימי כל שבוע. היינו יהודי כשם שעץ התפוח הוא עץ תפוח ואשוח ביער הוא אשוח. אפילו כורת לא ידע כי אין לו חלק ביהודיותנו שקדמה לו ושרדה אותו. עד לעצם היום הזה אין אני יודע לכך שום למה ושום מדוע. עם זאת ואף על-פי כן, אשרינו, אני מודה ויודע, שפרויליין פרידה הייתה לנו משמר. האישה הזאת קטנת הקומה, הנמרצת, בוגרת אוקספורד המשכילה, המקפידה הקפדה צנועה עד אין שיעור על ניקיון הגוף והדעת, שלא החסירה יום בו לא הלכה ולו להשתחוויה חטופה אחת בכנסיה הנאה שנבנתה על גדות הריין שנע רוגע אל רוטרדם הכבושה ליתום על כל הודו בים האפל תמיד - חזרה ואמרה לנו פעמים הרבה, "איתי לא לכנסיה, אתם לכנסיה לא נכנסים, קיבלתי אתכם כילדי יהודים ואחזיר אתכם כילדי יהודים לאימכם הטובה". יהדותנו אף על-פי שצימחה בתוכנו כעצם מעצמנו כלב מליבנו, כריאה מריאותנו, מי יודע אם לא לולי היא הייתה נעקרת באגליזאו ובנתיבי החיים המצטלבים מתוכנו.

מקס היה חלק מנופה של אגליזאו. שמו בין שמות כל בני הכפר היה כשמה של אבן דרך נודעת בין כל אבני השדה. מקס. מקס היה שוטה. לא טיפש. אמרות הכנף שלו שניתרו פתע ופתאום מפיו ברגע בו נוצרו - היו לאמרות כנף של טובי הצעירים והזקנים של אגליזאו. דיבורו היה מתנגן על-פי סולם של לא יותר משניים שלושה תווים, ונשמע כמתייגע, אבל מדי פעם היה מאיץ בדיבורו ואומר משהו מושחז ומפתיע שגם אם לא לווה בקללה נועזת נשמע כאילו היא שם, מסתתרת במילים המותרות לבא בקהל איסטניסים. הוא היה בן טובים רחוקים, עשיר שלא הייתה לו פרוטה לפורטה.

בלכתו ובבואו לא הניח מקל רועים ארוך מידיו, ובלילות היה צילו נראה כמאיים אולם הוא היה רך ותמים ומקלו לא היה אלא כמקל רועים של מי שרועה בהרים וצאן כבר אין לו מימים. והוא היה יהודי. יהודי מאוד. לא יהודי במראה. לא יהודי בשיחו. לא יהודי במלבושיו. הוא פשוט היה יהודי, שלא אמר לאיש כי הוא יהודי ואיש לא אמר עליו כי הוא יהודי אבל יהודי כזה שאומר בליבו כי כל העולם כולו הוא עולם של גויים וכזה שכל הגויים אומרים עליו בליבם כי כל העולם כולו הוא עולם של יהודים. לי הוא קרא ארווין, ולאחינו הוא קרא ז'אקי בהברה מלעילית ארוכה, אבל לשנינו יחד קרא "יודה-בואבן", נערי יהודים, וביותר כך בשעה שהיה מדבר עימנו דבר אודות פרויליין פרידה אותה העריץ הערצה ללא גבול וכנגדה רטן תמיד ללא שיעור.

אחרי אזהרותיה של פרויליין פרידה לא קרבתי אל הטרקלין אבל מדי פעם עברתי סמוך לפתח לראות אם מקס שינה מושבו, אם קם ממקומו, אם אכן הוא עדיין במלבושים שעשו ממנו איזה מין מקס שלא שיערתי שהוא קיים. בתוך כך הרהרתי במה שאמרה פרויליין פרידה, Er ist vertieft. ספק אם הבינותי מה אמרה, אף על-פי שידעתי מה אמרה. מקס vertieft? זה לא עלה בקנה אחד עם מקס, כמו שמלבושיו לא עלו בקנה אחד עם כל ישותו. גם Der Heiliger Tag טלטל אותי. ידעתי כי למחרת היום יהיה שבת. אף על-פי שלא שמרנו שבת, ידעתי כי שבת היא יומם של יהודים, אבל לא במונחים של קדושה, ו Heiliger Tag בגרמנית היה דומה עלי כציון של יום שיש בו מהודה של כנסייה או ממסתורין של מנזר ולא נשמע מתוכו שום דבר שיכול היה להיות קשור לשבת.

ואז הגיע מרטין. הוא היה נרגן תמיד. חולה כרוני. צולע על ירכו. כועס על כל שנקרא על דרכו. פרויליין פרידה קראה לנו לברך אותו. נכנסנו ז'קי ואני לטרקלין. גם הוא, מרטין, היה לבוש חליפה כהה. הוא חבש מגבעת קשוחת תיתורת שחורה לראשו, מקל הליכה שראשו שנהב בידו. חשבתי כי נחת ממקום שלא נודע בארץ. עוד בטרם פתחנו פינו לברך אותו הזעיף עלינו בשוויצר דיטש קולח כמה וכמה דברים שלא הבינונו לא אחי ז'קי ולא אני, וכשברי היה לו שאיננו מבינים, עצר ואמר "נידרונו לאו נידריי, ושבועתונו לאו שבועי...שטיי שון אוף מקס", ומקס, נכנע, קם ממקומו, חבש גם הוא את המגבעת שחיכתה מונחת לידו על השולחן, אמר " Nu Jah... " והתחיל ללכת אל הדלת. בטרם הגיע שם, עצר, עמד על מקומו כחוכך בדעתו מה יהיה הצעד הבא אשר יעשה, סב על עקבו, וקרב אלי ואל ז'קי, ונשק על מצחנו, על מצחי שלי, על מצחו של ז'קי, וגער בפרויליין פרידה ופלט " Nu Jah... ",ויצא.

פרויליין פרידה חיבקה את כתפינו, והלכנו עימה אל הפתח כמלווים את מקס שלנו. בחוץ עמדה מכוני שחורה. מרטין התקשה להיכנס אל תוכה, ומקס חיכה עד שאחיו טרק את דלת המכונית ונכנס למושב הקדמי. לא היינו רחוקים. ראינו אותו מניע את ידית השמשה. הוא הפנה אלינו פניו וקרא בעד החלון הפתוח, בהנפת אצבע מתריעה " Kaoul Nidrei Buebe"..., כל נדרי בחורים, ולא ידעתי אם הוא מזהיר אותנו אזהרה חמורה,או אם הוא אומר רק לאן הוא נוסע, או אם הוא אומר משהו שאי-אפשר היה לנו להבין אותו אלא לאחר שנים ארוכות ומרובות, ואולי לעולם לא עד תום...

פרויליין פרידה - עודה חובקת את כתפנו - חזרה עימנו לפנים הבית. "הם נוסעים לאנדינגן", אמרה. Heiliger Tag" . כל כך טוב שיש להם לאחים האלה Heiliger Tag אחד בשנה כל שנה...". התבוננו בה גם ז'קי וגם אני כשואלים מה היא אומרת. היא התבוננה בנו, השהתה מבטה, לא אמרה דבר אבל אצבעותיה הדקות - הרגשתי בהן שהן לופתות את כתפי הדלה, ואולי כך לפתו גם כתפו של ז'קי, ונשתררנו יחדיו והלכנו אל חדרינו שבקומה העליונה וז'קי, אחרי שסגרנו את הדלת אמר כמשיח עם עצמו וכמי שאינו מצפה למענה, " מה זה Der Heiliger Tag..."?

מאז, שנים הרבה, שנה בשנה, בליל התקדש "כל נדרי" אני זוכר אותך מקס, ואולי אתה שם למעלה כבר יודע, עד מה ועל מה...