לוקחים את האוויר לידיים

היוזמה לדרוש את זכותנו על האוויר מתבססת על דוקטרינת אמון הציבור, שגורסת שמשאבים מסוימים אינם יכולים להיחשב כשייכים לחברה פרטית כזאת או אחרת. לפי תפיסה זו, הציבור הוא (ורק הוא) הבעלים של המשאב והוא זה שרשאי ליהנות מיתרונותיו, ואילו האחריות לשמירה על המשאב היא של המדינות השונות, והן אינן מורשות לסחור בו או למכור אותו. תפיסה זו כבר מיושמת בעולם לגבי משאבי סביבה כמו מאגרי מים, חופים וערכי טבע, וכעת קוראת היוזמה להחיל אותה גם על האוויר.

במסגרת זו, על המדינות לקחת חלק פעיל בהגנה על הנכס, וקרן שתרכז את כספי הקנסות שיוטלו על המזהמים תהיה בשליטתן. כספי הקרן יופנו לשיקום אוכלוסיות עניות, שהן הנפגעות העיקריות משינוי האקלים, ולעידוד השימוש באנרגיות מתחדשות ונקיות.

ד"ר דניאל מישורי מבית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר והמחלקה לגאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב מאושר מהדיון שמעוררת היוזמה להכרה באוויר כמשאב טבעי השייך לציבור. "עוד לפני 2,000 שנה, כשבמחוזותינו שלט החוק הרומי הקדום, נקבעו סדרה של חוקי קניין לגבי דברים שמעצם טבעם הם נחלת הכלל ולא ייתכן שיהיו שייכים לאדם הפרטי", הוא מסביר. לדבריו, בישראל קיימת בשנים האחרונות הכרה בבעלותנו כציבור על משאבי הטבע, וכך סיסמאות כגון "החופים שייכים לציבור", "הים הוא שלנו" ו"הגז שייך לכולנו" נהפכו לשגורות בשיח הציבורי.

מישורי מבדיל בין משאב ציבורי שבעליו הם הציבור ובין טובין פרטי. כדי שמשאב או מוצר יוגדר כפרטי, עליו לענות על שתי הגדרות: הוא צריך להיות יריבי, כלומר ששני אנשים (או קבוצות שונות) לא יכולים להשתמש בו באותו זמן, והוא צריך להיות ניתן למניעה, כלומר שהצד שהמוצר בבעלותו יכול למנוע מאחר את השימוש בו. האוויר, כמשאב, אינו עונה על-אף אחת מההגדרות הללו, ולכן הוא משאב השייך לכלל הציבור. לפי מישורי, כיום, התשלום על מוצרים ושירותים אינו מבטא את הנזק האמיתי שנגרם לסביבה בעקבות השימוש בהם. "מס על פליטות פחמן, למשל, יוכל לייצר הבחנה בין טכנולוגיות טובות יותר או פחות לסביבה", הוא טוען.

היום אנו כבר יודעים שזיהום אוויר שמקורו בסין מגיע עד למערב ארצות הברית, מרחק של אלפי קילומטרים. בישראל, זיהום אוויר שמקורו במטרופולין גוש-דן מוסע עם הרוח המגיעה מן הים ומביא לפגיעה באיכות האוויר של יישובי השפלה הנמצאים ממזרח. האוויר הוא משאב שאינו יודע גבולות, והשפעת פליטות המזהמים בכלל, ופחמן דו-חמצי בפרט, אינן מוגבלות רק לאיכות אוויר ירודה ולתחלואה המקושרת לזיהום אוויר. תעשיה, תחבורה, חקלאות - כולן מתאפיינות בגורם משותף אחד, והוא פליטת פחמן דו-חמצני.

עליית ריכוז הפחמן הדו-חמצני באוויר היא אחת הסיבות המרכזיות לתופעת ההתחממות הגלובלית, שמכונה גם אפקט החממה, כך לפי הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים (IPPC). ללא צעדים משמעותיים להקטנת פליטות הפחמן לאטמוספירה, על-פי הערכות המודלים השונים, תעלה טמפרטורת כדור-הארץ ב-1.5 עד 4 מעלות צלזיוס עד לסוף המאה. רק הקטנה משמעותית בפליטת הפחמן תשנה את ההערכה לאופטימית מעט יותר (אם כי גם אז צופים כי תהיה עלייה מסוימת). ברמה העולמית, 90 חברות בלבד הן המקור לשני שלישים מסך פליטות הפחמן לאטמוספירה. בישראל, המפעלים המזהמים ביותר, לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, הם חברת החשמל, מפעל המלט "נשר" ובתי הזיקוק, כך לפי מרשם פליטות לסביבה שמתפרסם באתר המשרד להגנת הסביבה. לפי ארגון ה-OECD [קישור], בשנת 2010 יוחסו כ-2,548 מקרי מוות בישראל לזיהום האוויר.

חוק אוויר נקי בישראל, שנכנס לתוקף בשנת 2011 מחייב מפעלים בענפים מסוימים לדווח על פליטת מזהמי אוויר לסביבה. החוק קובע את ערכי איכות האוויר המותרים, ומחייב מפעלים להוציא היתר פליטה שמסדיר את סוג וכמות הפליטות לאוויר. לשם הוצאת ההיתר מחויב המפעל להראות שהוא עושה שימוש בטכניקות הקיימות הטובות ביותר (Best Available Technology) להפחתה מרבית הפליטות. בנוסף, כחלק מאמנת שינוי האקלים, הציבה ישראל יעד של הפחתת פליטת גזי חממה ב-20 אחוז עד 2020. עם זאת, מבקרי החוק טוענים שחלק גדול מפליטות המזהמים לא מדווח כלל, ושרק ניטור רציף על-ידי גוף חיצוני עצמאי יבטיח שהנתונים המדווחים ישקפו באמת את המצב הקיים בשטח (כיום מבוצע הניטור ביוזמת המפעל, לרוב אחת לשנה, והמשרד להגנת הסביבה מבצע מעת לעת "דיגומי פתע"). בנוסף, פליטות מכלי רכב ותחבורה הם גורם משמעותי ביותר בזיהום האוויר במרכזי הערים ובסמיכות לכבישים ראשיים, והחוק כמעט ולא נוגע בנושא זה.

"תחנות כוח הן המקור הגדול ביותר לפליטת גזי חממה שתורמות לשינוי האקלים, ולמרות זאת מעולם לא היו מגבלות על כמות הפחמן שהתחנות יכולות להשליך לאטמוספרה", אמר לאחרונה ברק אובמה, נשיא ארצות הברית. "אנו שמים מגבלות על פליטות של כימיקלים וגזים מסוכנים, אבל לא נוגעים בפליטות הפחמן הדו-חמצני, שלו השפעה הרסנית על עתידנו". הנשיא אובמה מתגייס למאבק נגד ההתחממות הגלובלית, שאותה הוא מגדיר כסכנה הגדולה ביותר לעתידנו ועתיד ילדינו. "אנו הדור הראשון ש'זוכה' להרגיש את תוצאות ההתחממות הגלובלית והדור האחרון שיכול לעשות משהו בנידון, וכשמדובר בשינוי אקלים, יש דבר שנקרא מאוחר מדיי".

דברי אובמה מצטרפים לקולות הנשמעים בקרב מומחים הקוראים לציבור לדרוש מחדש את זכותו על האוויר שאנו נושמים, ולהשתמש בכלים משפטיים נגד גופים שפוגעים בו ומזהמים אותו. תוכנית אובמה למאבק בשינוי האקלים, שהוצגה לציבור ב-3 באוגוסט, מתחילה בראש הפירמידה - תחנות הכוח. היעד העיקרי שלה הוא הפחתה של 32 אחוז בפליטות הפחמן הנובעות מייצור אנרגיה עד שנת 2030, בהשוואה לרמות שהיו קיימות ב-2005.

האם התוכנית תפגע בכלכלה ותמוטט את השכבות החלשות, כפי שטוענים מתנגדיה? לא לפי אובמה. "הפחד שזורעים התעשיינים פשוט אינו עומד במבחן המציאות", הוא אמר. כדוגמה לכך, הוא מביא את התקנים המחמירים שהושתו על הדלק למכוניות. לדבריו, תעשיית הרכב לא קרסה, אלא התאימה את עצמה מחדש וכיום היא מוכרת את הרכבים המתקדמים בעולם בקצב גדול מאי פעם.

בינתיים, במקביל למאמץ המדיני, ייתכן שהשינוי התודעתי יכול להגיע מלמטה, מההצהרה הפשוטה שעליה כל אחד יכול לחתום: "אנחנו, תושבי כדור-הארץ, מכריזים בזאת שהשמיים הם שלנו".