חלק א'- הארץ שבאמצע
1. זאת הפעם החמישית שאני מבקר בפולין לאחר המלחמה. הפעם הראשונה שעשיתי זאת הייתה בשנת 1986 בעת השלטון הקומוניסטי. ציינתי זאת בעבר באחת הרשומות, ואני חוזר ומזכיר את הביקור אז כי בלעדיו הביקורים שלי בפולין חסרים את הממד ההיסטורי- אקטואלי הראוי. אז הוזמנתי על-ידי לֵב ריבין. לב בשמו הפרטי נשמע כעברי אבל משמעו בפולנית - אריה. רבין היה אחראי לקשרי חוץ וקופרודוקציות מטעם הטלוויזיה הפולנית בעת השלטון הקומוניסטי, בדיוק התפקיד המקביל שאני מלאתי אז בטלוויזיה הישראלית. נפגשנו ביריד הטלוויזיה בקאן. ריווין נולד בסיביר בנובמבר 1945, לשם הוגלה אביו על-ידי השלטון הקומוניסטי, מבין אלה שברחו מפולין עם הכיבוש הנאצי. שם אביו היה וולווי ( זאביק), יהודי, ואילו אמו, אנסטסיה, הייתה נוצרייה רוסית. הסיבה שהוא גילה בי עניין מיוחד היה אביו. הוא סיפר לי כי שמע מאביו על רצונו לנסוע פעם לביקור בישראל לפני מותו. השאיפה לא התגשמה. עם זאת, בפגשו עמית מן הטלוויזיה הישראלית, לב אמר לי שאם רעייתי ואני נבקר בפולין, אז למשך שלושה ימים נהיה אורחי הטלוויזיה הפולנית. כאשר אמרתי לו שלא פשוט להשיג ויזה לפולין, הוא אמר לי שלכך הוא ידאג. ואכן הוא עמד בדיבורו והודיע לנו שאשרת כניסה לפולין תחכה באחת הערים באירופה ואנו בחרנו ברומא. בשגרירות פולין התוודענו לסדרי הביטחון בנציגות דיפלומטית של מדינה קומוניסטית, כאשר כל הדלתות בפנים היו נעולות ואנשי הנציגות הסתובבו עם צרור מפתחות תלוי על הצוואר כמחרוזת. לאחר ביקור בכמה חדרים ומבחן אחרון, הוטבעה לנו אשרת הכניסה לפולין, לא על הדרכון עצמו אלא בתלוש שהוצמד בדרכון ונתלש עם צאתנו. נמחק כל זכר לביקור, מבחינת הממשל הפולני. יצוין כי אחרי מלחמת יום הכיפורים הקשרים עם פולין כמו עם רוב מדינות הגוש הקומוניסטי, למעט רומניה, נותקו.
לימים, לב ריבין היה מפיק שותף (co-producer) של הסרט "רשימת שינדלר" שהפיק וביים סטיוון ספילברג על-פי ספרו של תומס קניטי, וזכה בפרס האוסקר בשנת 1993 כסרט הטוב ביותר. לב, שהפך לאיש צמרת הקולנוע והטלוויזיה בפולין ולאדם עשיר, זכה בפרס האקדמיה הפולנית לסרט הטוב ביותר ולפרס של המפיק הטוב ביותר. בשלב מאוחר יותר קרה ללב ריבין מה שקרה לאנשים מצליחים שלא ידעו לעצור. הוא שילם על כך, בין השאר במעצר ובקנס גבוה מאוד. לפני שנתיים לערך, הייתי זקוק לאיזה מידע בעניין שקשור בהפקת סרטים, ולא היה פשוט למצוא את הקשר אליו. מי שהצליחה לעשות את מלאכת האיתור בעבורי הייתה גושיה לוויצקה מן המכון לתרגום שפות בקרקוב. לאחר שמסר לי במייל את המידע שביקשתי הוא הבהיר לי שהוא פרש והוא מנסה להיות סבא טוב. זה היה רמז ברור שלא אטריד אותו בנושאים שונים. כיבדתי את רצונו והקשר נותק.
אז, בקיץ של 1986, הוא חיכה לנו בנמל התעופה של וורשה שנקרא "אוקֶאוּצ'ה" כפי שהוא נקרא בעת הקמתו בשנת 1934. בשנת 2001 שונה שמו "לנמל התעופה שופן", על שם המלחין המפורסם פרדריק שופן, יליד פולין. לב ומלוויו חיכו זמן רב באולם קבלת האורחים והיו משוכנעים שלא הגענו. זאת אף שמן הסתם ידעו כי קבלת הפנים על-ידי אנשי משטרת הגבולות, ובעיקר פקידי המכס, היא תהליך בירוקראטי קומוניסטי ארוך. לא זו בלבד שהיה עלינו למלא שאלון, מה הבאנו ולמי, אלא שנחקרנו בעל-פה תוך חשיבות מיוחדת ל-futry i skury - פרוות ודברי עור, שלא היה ברור לנו מדוע חשיבותם רבה יותר מאשר, נניח, אבנים יקרות או כסף. כנראה שעל בסיס תקדים היה חשש שבפרוות ובדברי עור ניתן לתפור פנימה מטבע זר או דברים אחרים אסורים. סתם ניחוש לגבי דברים סתומים בקורי השלטון הקומוניסטי אז.
אך מה שאפיין את הכניסה לפולין מייד עם רדתנו מכבש המטוס בדרך אל האוטובוס (אז לא היו שרוולים כמו שלא היו אצלנו) היה הֶדֶף אדיר של ריח דלק לא מזוקק, שהכה בנו ברדתנו מכבש המטוס, ניחוח שליווה אותנו לאורך כל המסע, שאליו התווסף ניחוח השופכין שעלה בצדי הדרכים. תערובת לא נעימה לנשימה. הפעם זה היה שונה, בנמל התעופה שופן. שער אווירי חדש לפולין המשוחררת והפתוחה. טרמינל מודרני עם שרוולים למטוסים, חנויות דיוטי פרי, ושפע מוצרים אחרים. לאוויר שקידם אותנו הפעם בצאתנו מן הטרמינל לא היה ריח של דלק לא מזוקק אלא טמפרטורה של 29 מעלות בשעה עשר בערב. וורשה התחפשה לתל אביב אך בלי לחות.
מראות שהתחלפו
המלון שבו השתכנו בשנת 1986 בוורשה היה "פורום", שנחשב לאחד מבתי המלון הטובים בבירת פולין. הוא מצוי עד היום, אם כי בשם אחר, באחד מהשדרות הרחבות ביותר באירופה " שדרות ירושלים". JERUZALIMSKA. אז התנועה בו הייתה מאוד דלילה והשדרה עשתה רושם שומם. כמו חלונות הראוה הגדולים של אי-אלה בתי עסק שהציגו מגוון של קרקרים וביסקוויטים, וחלל גדול אשר סימל את הריק של תוכן העסק המולאם בימי שלטון וולדיסלאב גומולקה. גומולקה זכור אצלנו לטובה על שאפשר ל-35,000 יהודים לעזוב את פולין ולהגר לישראל. מול המלון עמד סמל היות פולין גרורה של מוסקבה "ארמון התרבות" מתנת מוסקבה לכול עיר בירה של הגוש הקומוניסטי, מבנה גמלוני מאוד עם צריח בפסגה. הקונסיירז' במלון, איש גבוה מאוד במדי מרשל, חש כאילו בית המלון הוא שלו, וכאשר ביקשנו משהו הוא קצת התכופף ואמר slysze - אני מקשיב. בכלל, באותה תקופה גם כרטיסן ברכבת חש חשיבות בשל המדים שלבש. פולין הייתה מכורה למדים גם בתקופות קודמות, ולכן בעידן הקומוניסטי המדים הוסיפו חשיבות, שכן ככה או אחרת שרתת את המשטר. במלון פורום ניתן היה להשיג דברים שבחוץ לא היו בנמצא. שם אירח אותנו לב לארוחת מלכים, שרוב תושבי פולין לא יכלו לחלום עליה. הסתובבו שם צעירות יפות לבושות הדר כ"מלוות" בברכת השלטונות, כולל ה-SB - Służba Bezpieczeństwa רשות הביטחון של משרד הפנים, כמו ה FBI האמריקני והשב"כ שלנו, אלא קומוניסטי. ריבין השיא לנו שתי עצות - לא להחליף דולרים בבנקים. הוא הפנה אותנו לחלפן,יהודי, וזה בא אל המלון ועשינו את החילופין. בשוק השחור ערכו של הדולר היה כמעט פי ארבעה. מסיבה זאת יכולנו לאכול ארוחה מפוארת לשניים במחיר של 10-12 דולר אז. אז הזלוטי היה פעוט ערך גם נומינלית. כיום הזלוטי נע סביב השקל, פעם קדימה ופעם לאחור. העצה השנייה של ריבין הייתה שבסיור בפולין הוא מעמיד לרשותנו, גם מכונית ונהג ומלווָה. שניהם אנשי שרות השידור הפולני. "אני לא יודע, צבי, אמר לי בלחש, אלה תפקידים נוספים הם ממלאים".
אשר לאתרים בבירה, כמובן שאותנו עניין במיוחד האזור שבו היה פעם הגטו ונהרס לחלוטין. הכיכר שבו עומדת האנדרטא ללוחמי גטו וורשה, הייתה שוממת, ומוזנחת. הדשא מסביב גדל פרא ובלטו ברקע אותם בניינים שנבנו ברצף ובסגנון משמים, מסביב.
תמונות וורשה ולב ריבין
שנת 1986 הייתה שנת דמדומים של המשטר לפני הנסיקה הגדולה של תנועת "סולידאריות" בראשות לך ולנסה (מבוטא -וואָואֶֶּסָה) אבל זה טרם הורגש אז. אם פולין הייתה במקום רע באמצע, בין הגרמנים לבין הרוסים, במשך מאות שנים, וורשה במהלך מחמת העולם השנייה נשאה צלקת משולשת. חרף היות פולין חלשה יותר ממדינות רבות באירופה, הפולנים עכבו את הבליץ הנאצי בספטמבר ובאוקטובר 1939 ימים רבים, כאשר הלופטוואפה, הפננצרים והתותחים הנאציים הרסו חלקים רבים של הבירה. במהלך המלחמה כתוצאה מאירועים שעליהם נעמוד בפרק הבא, וורשה נהרסה לחלוטין. כך שוורשה בשנת 1986 הייתה שונה לחלוטין מזו שהכרתי כילד. אף שלא נמנתה עם הערים המרהיבות של מזרח אירופה כמו קרקוב, בפולין, בודפשט ופראג במזרח ווינה במרכז אירופה, היא הייתה עיר יפה, מצוחצחת עם שדרות רחבות ומבנים יפים. בשנת 1986 היא הייתה עיר אפורה, דוהה, מתפרקת, ותושביה הפולניים שמעולם לא היו אנשים עליזים הוסיפו עליה את הדימוי של עצב. אני מזכיר זאת, כי הפולנים לא שכחו, ואתייחס לכך, כאמור, בחלק אחר של המסע.
וורשה של שנת 2015 היא וורשה אחרת. גם האנשים נראים אחרת. היא לא ירשה את מקומה של קרקוב הבירה העתיקה, בירת גליציה בדרום, שבפסגתה שוכן ארמון הוואווֶל המרהיב. אבל היא שוב אלגנטית, עם שדרות רחבות, בתי מלון הדורים, בניינים רבי קומות, פרקים ומרכזי קניות. במקומות רבים לא היה מה לשחזר. בין המבנים המפוארים ששוחזרו להפליא הוא Zamek Królewski. הארמון המלכותי. העיר העתיקה שוחזרה לתפארת, והומה תיירים ביום ובלילה.
תמונות וורשה
פולין בשנת 2015 היא המדינה המצליחה ביותר מקרב מדינות מזרח אירופה אחרות שהצטרפו אל האיחוד והשוק האירופי. היא זולה יותר ממקומות אחרים, ולכן היא מתחילה למשוך תיירים רבים. בהקשר זה, נשמעו אמירות, גם רשמיות וגם אישיות, כי הישראלים, ובמידה רבה היהודים שבאים לפולין סוטים מעט מאוד מ"נתיב הייסורים" - לאמור וורשה, שבה כיכר גיבורי הגטו ובאחרונה המוזאון המפואר. לובלין, עיר יהודית היסטורית, ועוד איזה גיא הריגה וקרקוב, שהיא קרובה לאושוויץ, ותוך כדי כך יש ומבקרים בזאקופנה, עיירה ציורית למרגלות הרי הטארה. זאת בשעה שפולין היא ארץ רחבת ידיים, שגודלה כגודל צרפת ויש בה חלקי ארץ נהדרים כמו גליציה שמרכזה קרקוב והיא מזכירה את טוסקנה. יש בה יערות עד, נהרות, יובלים, אגמים וגם ערים ועיירות יפות.
אין צורך להזכיר את קרקוב, בירת פולין בעבר, אחת הערים המקסימות והמרתקות באירופה, ובראש וראשונה את העיר העתיקה.
דרכים ארוכות
פולין השוכנת במזרח של מרכז אירופה היא מדינה בגודל של יותר מ-312,000 קמ"ר. אולם מערכת הכבישים שלה באורך של אלפי קילומטרים היא עדיין, בחלקה, לא מפותחת. ישנם כבישים עם מחלפים גם במרכז, גם במערב וגם בכוון לצפון. הצפון נמצא על חוף הים הבלטי. הדרום לרגלי הרי הטטרה שהם חלק מהרי הקרפטים ובמערב היא גובלת בגרמניה. אבל בקטעים רבים לא זו בלבד שהכבישים אינם מהירים, אלא הם איטיים להחריד. למשל הדרך מוורשה, הבירה, לקרקוב, בירת גליציה בדרום, שהייתה כאמור בירתה העתיקה של פולין בימי הביניים, הנסיעה ברכב מתישה. רוב הנוסעים בתוך פולין משתמשים ברכבות, ויש שטסים, שכן אוטובוסים בינעירוניים הם מועטים ואלה פועלים בעיקר בערי פריפריה.
בדרך כלל, בנסיעות הראשונות נסענו בקו ישר בין וורשה לקרקוב. גם אז הדרך הייתה קשה ומתישה. המעניין הוא שהכביש היחיד שיכול היה,אז, להיקרא "ראשי" היה הכביש לקטוביצה, עיר תעשייתית בדרום מערב. אבל הסיבה לכך, כפי שנאמר לנו בשעתו, הייתה שהכביש נבנה משום שמנהיג המפלגה הקומוניסטית הפולנית וולדיסלאב גומולקה בא משם. אני משער כי הסיבה המעשית הייתה בשל העובדה כי באזור הזה היו מכרות פחם גדולות וגם תעשיית פלדה. כך או אחרת. הדרך הייתה ברובה צרה, ארוכה ומייגעת,ועם כמה הפסקות קצרות, הדרך ברכב נמשכה 6 שעות ויותר.
הפעם מצאנו חלקים שיש בהם מחלפים, כלומר כביש מהיר. יש חלקים של כבישי אגרה, יש חלקים שכול צד הוא דו נתיבי ויש שכול צד הוא חד נתיבי. אינך יכול לעבור כמה קילומטרים מבלי חפירות ומעקפים. אולם למעשה אין הבדל באורך הזמן של מהלך הנסיעה. דרך המלך המתוכננת היא להערכתי עניין של שנים רבות. זאת בשל רצף גדול של כפרים ועיירות ממש בצדי הכביש. החלופה לפנותם אפילו תמורת פיצויים הולמים היא כמעט בלתי ניתנת לביצוע ולכן יש צורך במעקפים של שדות ושטחי גידול חקלאי, שקל יותר להתמודד כלכלית, אבל גם כאן מדובר בשנים. ויש עוד גורם של עיכוב ושל פיקוק: הטריילרים הטראנס אירופיים שעוברים בכבישים אלה במאות. ולהוסיף חרא, לחולירע, יש מן הכבדים והארוכים, בדרך כלל משאית וגרר, אשר לעתים קרובות עוברים את הקודמים להם, ואז כל דבר שמשתרך, באורך של מאות מטרים - נעצר. וזהו. אין צפירות. ואין זה משנה באלה שעות משעות היום אתה נוסע, הם תמיד על הכבישים. הם עורק האספקה הראשי של אירופה, וכנראה המהיר ביותר, שכן הם נושאים את המטען מנקודה לנקודה בשעה שנתיבי אוויר או רכבת, זקוקים לאמצעי ביניים. מבחינה זאת, אירופה היבשת, היא הרבה מדינות אבל ארץ אחת. שטח חופשי לתנועה מסלובקיה במזרח ועד לפורטוגל במערב, מיוון בדרום ועד לנורבגיה בצפון. המשמעות היא שכל תושב בכול מקום יכול להיכנס למכונית שלו או לרכבת ולנסוע לאן שלבו חפץ מבלי שיעצרו אותו בגבול. עכשיו, עם זרם הפליטים לאירופה,יש מדינות רבות שמפעילות את המחסומים, אבל לגבי רכבים עם לוחיות האיחוד, אין בעיה.
לנו היה ברכב מכשיר ג'י.פי.אס. מקומי. המופקדת עליו הייתה אֵלה, חברתו של נכדי מעיין, שהוא לרוב היה הנהג. קרה לעתים שנסענו בעקבות המכשיר הלוויני הזה, בנתיב בודד בינות המישורים הירוקים האין סופיים של פולין, שעליהם עדיין רעו פה ושם עדרי בקר קטנים. אני חשבתי שהגולם הזה מוליך אותנו לאיזה יעד לא נודע. אף שבאותם רגעים הדרך הפתלתלה הזאת על מעלותיה ומורדותיה, השדות הירוקים, וחבילות הקמה הזהובות, היו קטעי נוסטלגיה. מעיין בלע את המראות בשקיקה, אֵלה, ראש אג"ם שלנו, הייתה בטוחה שאנו נוסעים בכוון הנכון. ואילו אני נדדתי לאחור לזמנים אחרים ואולי לגלקסיה אחרת. אז ליקטנו בתוככי היער פטריות, וראוי לציון שכבר כילדים למדנו להבחין בין הפטריות האכילות ואלה הרעילות. עשינו תחרות בקטיף אוכמניות בתוך היער, וזאת העונה. ואילו הפטל, גם האדום וגם השחור גדל בפאתי היער כי הוא היה זקוק לשמש. אינני זוכר מה הייתה הטמפרטורה אז בשנת 1939 אבל הפעם היא הייתה 37 מעלות בצל.
אני כן זוכר כי באותה תקופה לפני 75 שנה נגמר בשבילי הכל. הלכנו ברגל על זקנינו וטפנו באותם דרכים לערך. מזדונסקה וולה עירי, דרך לאסק, דוברון, פביאניצה, עיר הולדת אבי, קונסטנטינוב - לודז' שהיה היעד. 55 קילומטרים נדדנו ברגל, כולל סבי עם חגורת השבר וסבתי עם מחלותיה, האמתיות והמדומות, הוריי ואחיי, נושאים תרמילי גב, כדי להגיע ללודז' ולמצוא שהמשפחה שלנו שגרה שם, גם היא נדדה לצפון מזרח, לוורשה. כול זאת מן החשש שהכובשים הנאצים ירצחו אותנו מייד עם כנסתם לעיר. ואכן זה מה שקרה בעירי. אבל במסע של 2015 חשבתי על הבקתה הקיצית שלנו,על היער והנהר ליד העיר שבה נולדתי, ואליה עוד נשוב בחלק אחר.
מפה וקרקוב
הטיול שלנו היה בעצם במשולש קטן למדי שבין וורשה במרכז פולין, קרקוב בדרום, וורוצלב במערב. את וורוצלב "גילינו" בעקבות ביקור של בתי נתי וחתני, אצל ידיד ותיק של חתני יורם, לב שטרן, שהם למדו יחד וסיימו יחד כאדריכלים בטכניון. את לב הזכרתי באחד הבלוגים שלי שחזר לעיר הולדתו וורוצלב לאחר שחי בארץ חמישים שנה, ומשפחתו בישראל. בוורוצלב הוא חש שייך, אבל כישראלי מובהק. ככה הוא מזדהה וככה הוא מתקבל. כיום הוא עוסק בעיקר בציור ובפיסול.ואנו עוד נשוב אליו בקשר ישראלי-יהודי.
וורוצלב-ברסלאו
וורוצלב היא לא רק במערב פולין וצומת חשוב מאוד בין המערב למזרח, אלא שהיא העיר המערבית ביותר בפולין. לקבל איזה מושג במרחקים היא רחוקה מדרזדן, גרמניה ב-250 ק"מ, מברלין - 345 ק"מ, ומפראג בירת צ'כיה פחות מ-400 ק"מ. העיר על צביונה הארכיטקטוני ובמידה רבה גם האנושי, שונה מאשר, נאמר, קרקוב הדרומית או אפילו וורשה במרכז. וורוצלב היא עיר אשר מאז שנת 1945 לא גדלה. היא אז מנתה כ-650,000 תושבים וגם כיום היא מונה בערך ככה. הסיבה היא שבשנת 1945 עם סיום המלחמה וכיבוש הסובייטים כול תושביה הגרמניים מן העיר שנקראה ברסלאו, נמלטו מאימת הצבא האדום. וורוצלב עם סיום המלחמה הייתה עיר רפאים. במהלך אותן שנים, מאז, הוא יושבה כולה על-ידי פולנים. אבל מבני הפאר, השדרות הרחבות, התכנון הפרוסי המדוקדק נשאר על-כנו. ככר השוק המקסימה, בניין העירייה המרשים, צרור הכרכרות הסמוכות, ביניהם כיכר הפרחים, ובינות כול אלה אחד הנהרות המפורסמים באירופה - נהר האודר. קו אודר-נייסה הוא הקו שעליו הוחלט בהסכם בין מעצמות הברית, כגבול המזרחי של פולין וכגבול המערבי של פולין הקו נוצר בתוואי הנהרות אודר ונייסה ועד לים הבלטי.
תמונות וורצלב
יש עוד שלושה נהרות שחוצות את העיר. וורוצלב היא מטרופולין מודרנית עם עקבות חזקות מימי הביניים כמו הכנסיות ההדורות על צריחיהן, פאר היצירה הגותית. עיר משופעת שכיות חמדה היסטוריות מרשימות, עיר הטרוגנית, תרבותית ודתית. רובע בתי התפילה היא סמל. יש ברובע שלוש כנסיות: אורתודוקסית, קתולית ואוונגלית וגם בית הכנסת אשר שופץ לא מכבר, ועליו ארחיב את הדיבור בפרק אחר. יש בה אוניברסיטה ידועה מאוד, וגן חיות שאמור להיות הגדול והעשיר ביותר באירופה. העיר העתיקה של וורוצלב היא המרכז ההיסטורי שלה, על המבנים המרהיבים והארכיטקטורה היפה. כאן נמצאים מוזאונים, גלריות, מסעדות משובחות ובוטיקים עשירים. הכיכר של העיר היא השנייה בגודלה באירופה לאחר זאת של קרקוב, שמוכרת לכול הישראלים שמבקרים בפולין. גם בניין האוניברסיטה, שהוקם במאה ה-18 הוא חג לעין. הוא בניין הבארוק הגדול ביותר בוורוצלב. בשעתו הוא שימש טירה ומסדר לישועים. החזית הארוכה, אורכה 170 מטרים, משקיפה על נהר האודר. ישנה גם קתדראלה שבנייתה החלה במאה ה-13 והושלמה במאה ה-16. במהלך מלחמת העולם השנייה נהרסו צריחיה ואלה נבנו מחדש מיד לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בשנת 1991. על הרובע היהודי, שגם הוא כמו בקרקוב נקרא רובע "קאז'ימיֶיז' על שם המלך קז'ימייז' הגדול שעשה חסד ליהודים, נספר בחלק אחר. וכמובן כמובן סימן ההיכר של העיר הם הגמדים שפזורים במקומות שונים במרכז העיר ומספרם מגיע למאה. כול אחד מהם הוא שונה ובתנוחה שונה. גמדים אלה, למי שלא יודע, הם לא מרכיב קלאסי של העיר. הם סמלה של תנועת המחאה בשם "התפוז החלופי"-אוראנג' אלטרנטיבי" -שפעלה נגד השלטון הקומוניסטי בשנות ה-80.
אינני רוצה להשתמש בהכללות, שכן ברובה של פולין לא ביקרתי. אבל מתוך המקומות שביקרתי בהם, וורוצלב היא ייחודית בשימור מבנים ואתרים בצורה קפדנית מה שאין כן במקומות אחרים. ראוי לציון כי המלון שבו שהינו שמו The Granary suite hotel granary הוא אסם, ואכן המלון בגלגלו הקודם היה אסם במאה ה-16 ושכזה חלו עליו תקנות השימור. לכן, משהוגשה הבקשה לרישיון הבנייה של המלון, היוזמים נזקקו לאישורים מיוחדים. מנהלת המלון דורותה טאראס סיפרה לי כי מונתה ועדה עירונית מיוחדת לצורך אישור תכנון המלון וביצוע שלו, שאמור לענות הן על הסגנון הקלאסי של המקום והן על הטעם של עיצוב עכשווי. בתחרות זכו הארכיטקטים אסף גוטסמאן ועמי שמלצמן שני אדריכלים נודעים שיש להם כיום משרדים בארץ ובפריז. ואכן "לה גראנרי", כמבנה ארכיטקטוני, ראוי לשבחים ולפרסים הבינלאומיים שבו זכה. אשר לצד הישראלי, עליו נתעכב בחלק אחר.
תמונות וורוצלב
אני הזכרתי רק חלק ממחמדי עיר מרתקת זאת שתנועת התיירות האירופית מתחילה לגלות עכשיו, והישראלית בקושי גילתה במסלול המסורתי שלה. ויש עוד סימן היכר בולט מאוד ואוניברסאלי - "היכל המאה". הוא המבנה היחיד מן המאה ה-20 בכול פולין שמופיע ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסקו. תכנן אותה האדריכל מקס ברג בשנת 1913 ולאחר שחרור פולין מן הגרמנים ומן הקומוניזם הוא שוכלל, ויש בו מספר אולמות אשר הגדול בהם מכיל 10,000 מקומות. בהיכל הזה התארחו לימים היטלר, בימי השלטון הנאצי, האפיפיור - בן פולין, פאולוס השני, פיקאסו והדלאי -למא.
צמוד ל"היכל המאה" ישנן המזרקות מבין הגדולות באירופה. בחודשי הקיץ קיים מדי ערב מופע אור-קולי. בחברתו של לב הגענו לאזור בשעה 9:30 כדי לצפות באחת
המיצגים האורקוליים היפים שראיתי. זאת כשעשרות מזרקות מקפצות ונוסקות בגבהים ובצבעים שונים לקצב המוזיקה ברקע כשעל המזרקות עצמן מוקרנות תמונות וכתוביות. אנו שמענו ברקע את הלחן של שוליית הקוסם, ובקסם הזה נפרדנו מוורוצלב.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
