סיפור יהודי ישן וידוע מספר על אחד שבא לרבי והתלונן שביתו קטן וצפוף. יעץ לו הרבי להכניס את העז מהחצר לבית. לאחר שבוע חזר האיש והרים קול זעקה: עכשיו עוד יותר צפוף! אמר הרבי: תוציא את העז. למחרת בא האיש לרבי שמח וטוב לב: עכשיו מרווח.

התגובה של אהוד אולמרט להרשעתו החלקית בתיק הולילנד מזכירה את אותו סיפור. אולי מאות אלפי השקלים שקיבל יוסי אולמרט משמואל דכנר לא היו עז אלא עדר עיזים, אבל בשורה התחתונה – אולמרט הורשע בקבלת שוחד והוא הולך לכלא לשנה וחצי. וזה בנוסף לשמונת החודשים שנגזרו עליו בפרשת טלנסקי (התלויה ועומדת בערעור), ואנחנו עוד לא יודעים מה יהיה עם תיק השיבוש שלו.

השחצנות של אולמרט מיד לאחר פסק הדין – "מעולם לא קיבלתי שוחד" – מזכירה כמובן כיצד עמד לפני שלוש שנים בבית המשפט המחוזי בירושלים והכריז ש"לא היו מעטפות". זה היה בלוף, וגם היום זה בלוף. בית המשפט העליון קבע חד-משמעית: אולמרט קיבל שוחד. הוא קבע: דכנר נתן הון תועפות ליוסי אולמרט. בהחלט ייתכן שאולמרט ביקש זאת או לפחות ידע על כך בדיעבד, אבל מבחינה משפטית – קבעה דעת הרוב – אין בכך כדי להרשיע אותו. חוץ מזה, העליון שב וקובע שאולמרט שיקר בעדותו במחוזי.

אולמרט גם מנסה להרחיק את עצמו מפרשת הולילנד שנחשפה ב-News1. פורמלית, הוא צודק: ההרשעה שלו היא בפרשת חברת הזרע. אבל הפרשה הזו נולדה במישרין מפרשת הולילנד ומאותו עד – שמואל דכנר. כך שהשוחד שאולמרט קיבל או לא קיבל בהולילנד, בכל מקרה מוביל אותו במישרין לכלא.

הקריירה הציבורית-משפטית של אהוד אולמרט – ובשנים רבות הייתה חפיפה בין שני חלקיה – הצטיינה בהליכה על הסף. במשפט החשבוניות הפיקטיביות בליכוד הוא זוכה לאחר שנקבע, שמעשיו לא עברו את הרף שבין הפסול לפלילי. בסיבוב הראשון בפרשת טלנסקי הוא זוכה בדיוק מאותו טעם. בפרשת ראשונטורס הוא זוכה מחמת הספק, שמא לא ידע כיצד נצברים לזכותו עשרות אלפי דולרים. במשפט הולילנד במחוזי הוא זוכה מחמת הספק משני אישומים בקבלת שוחד, והיום בא הזיכוי השלישי מנימוקים דומים. דומה שאין איש בישראל עם כל כך הרבה זיכויים מחמת הספק.

בסופו של יום, יש יותר מדי ספקות ויותר מדי "על הגבול". יש אמת משפטית ויש אמת עובדתית, והן לא תמיד חופפות. יש פסיקה פלילית ויש פסיקה ציבורית, ואסור שהן יהיו חופפות. כאשר מישהו מזוכה שוב ושוב רק משום שמעשיו לא הוכחו מעבר לספק סביר, או רק משום שהצליח ללכת בתחום האפור – הוא פסול מבחינה ציבורית. כדאי לזכור זאת היטב לגבי אהוד אולמרט.

כדאי להזכיר עוד נקודה. לאחר שהפכה לעדת מדינה, העידה שולה זקן ששמואל דכנר סיפר לה – לאחר פגישה עם אולמרט – שהלה ביקש ממנו לסייע ליוסי, והיא השיבה שמוטב שידאג תחילה לחובותיו-שלו. עדות זו לא נשמעה במחוזי ולא הוצגה לעליון. היא כמובן בעייתית: זקן אינה האדם הכי מהימן בסביבה, והיא חזרה כמעט מילה במילה על הדברים ששמעה מדכנר בבית המשפט. ובכל זאת, מותר לחשוב מה היה קורה אילו עדות זו הייתה נכנסת בזמן למארג הראיות בתיק.

הפרקליטות חייבת להעמיד לדין את אהוד אולמרט על הדחתה של שולה זקן בעדותה בפרשות טלנסקי והולילנד ועל שיבוש מהלכי משפט בשני התיקים. זו לא רדיפה. אולמרט ביצע את העבירות הללו – לכאורה – בעודו עומד לדין על עבירות קודמות. זו עבריינות סדרתית בדרגת החומרה הגבוהה ביותר, זו עבריינות חצופה ובוטה מאין כמותה.

רק שתבינו: העונש המירבי על הדחה בעדות הוא שבע שנות מאסר, ואם מתלווה אליה טובת הנאה – כמו מימון עורכי דינה של זקן – העונש מטפס לתשע שנות מאסר. העונש המירבי על קבלת שוחד הוא עשר שנות מאסר, כך שברורה חומרתן של העבירות הללו, החותרות תחת עצם קיומה של מערכת המשפט. לאולמרט לא מגיעה שום הנחה רק משום שהוא כבר ממילא הולך לכלא. להפך. בפעם האחרונה שבדקתי, עבריין סדרתי זוכה ליחס חמור יותר ולא ליחס מקל יותר.

בתיק הזה יש ראיות לכאורה בעוצמה רבה – ההקלטות של זקן. המשטרה המליצה כבר לפני שנה להגיש כתבי אישום בפרשה. הפרקליטות משום מה גוררת רגליים. הגיע הזמן לחתוך ולעשות את הדבר היחיד המתקבל על הדעת. מה עוד, שהתוצאה בעליון משחקת לידיה מבחינה ציבורית. אם אולמרט היה מזוכה – היו טוענים שהיא רודפת אותו; אם היה מורשע – היו טוענים שלא צריך עוד תיק. כעת, כאשר השורה התחתונה היא באמצע – אין מקום לאף אחת מהטענות הללו.

מפחיד לחשוב מה היה קורה אם שמואל דכנר לא היה מסתכסך עם הלל צ'רני, נקלע לחובות עתק וסופג איומים על חייו מאנשי השוק האפור. אם כל זה לא היה קורה, פרשת הולילנד הייתה נותרת סמויה מן העין. זאת אומרת, הפרויקט הגרנדיוזי – ואולי המפלצתי – הזה היה ניכר לעין כל, אבל יסודותיו המושחתים היו נותרים קבורים עמוק באדמה.

עוד יותר מפחידה המחשבה, כמה פרשות דומות – במהותן אם לא בהיקפן – לא נחשפו. הרי ההיגיון מחייב, שלא ייתכן שפרשת השחיתות האחת והיחידה היא זו שבה התלכדו כל צירופי המקרים שאפשרו את חשיפתה. כל אחד מאיתנו רואה פרויקטים בלתי מובנים, כל אחד מאיתנו עד להחלטות תמוהות, וכל אחד מאיתנו שואל את עצמו מה עומד מאחורי כל אלו: טמטום? מחשבה מוגבלת? או שמא שוחד?

אל תהיו תמימים. גזרי הדין בפרשת הולילנד לא יעלימו את השחיתות. המאבק בה הוא סיזיפי ויום-יומי. לעיתים דומה שמדובר בהידרה מהמיתולוגיה היוונית: בכל פעם שהרקולס חתך ראש אחד, צמחו שניים. לבסוף גילה הגיבור האגדי, כי עליו לצרוב באש את החתך וכך למנוע את הצמיחה המחודשת. גם שחיתות צריך לבער עד כלה, לא פחות. אולי פרשת הולילנד תרתיע, אבל היא לבטח לא תחסל את התופעה.

דוד רוזן יכול להיות מרוצה-למחצה מפסק דינו של בית המשפט העליון. בגדול, הקביעות שלו נותרו בעינן. הייתה פרשת שוחד גדולה וחמורה, איש מבין המורשעים לא זוכה לגמרי. מצד שני, העליון התערב בצורה משמעותית בפרטי ההרשעות ובענישה, ולאורך 948 עמודי פסק הדין יש לא מעט ביקורת על רוזן.

העליון סרק למעשה מחדש את הראיות העיקריות ובחן במסרק דק את מסקנותיו של רוזן. כל השופטים משתמשים בביטויים כגון "לא תמיד זו המסקנה ההגיונית היחידה", "מדובר בהיסק וקיימות אפשרויות סבירות אחרות", "קושי בלתי מבוטל", "לא נקי מספקות", "מסקנה מרחיקת לכת המתעלמת מהקשר הדברים הכולל", "מסקנות שייתכן שהן הגיונית וייתכן שהן אפשריות, אך לא מעבר לכך". השופט סלים ג'ובראן אף אומר, כי בנוגע לכספים שהעביר דכנר ליוסי אולמרט, רוזן התעלם מהכרזתו-שלו ולפיה לא יקבע ממצאים רק על סמך עדותו של דכנר.

בשורה התחתונה, בית המשפט העליון אומר למעשה: רוזן היה נחרץ מדי. במקומות בהם היה ראוי להביע ספק, הוא חתך בצורה חד-משמעית. במקומות בהם יש עוד אפשרויות, הוא ננעל על זו המרשיעה. במקומות בהם ההיגיון נוטה לכמה כיוונים, הוא בחר את המחמיר. בדיוק בשביל זה יש ערכאת ערעור.

אחרי שאמרו את מה שהיה להם להגיד על ממצאיו של רוזן, מעניין ששופטי העליון התערבו בענישה בצורה מתונה. במקרה של אורי לופוליאנסקי הם יכלו להמיר את המאסר בעבודות שירות, משום שלהם שמורה הזכות לפרש את החוק בצורה שונה מפשט הלשון. במקרה של אולמרט ההקלה משמעותית בשל הזיכוי מהאישום העיקרי – אבל גם כאן היחס אינו ישיר. אולמרט זוכה מ-90% מהסכום, אבל ירצה 25% מהעונש המקורי.

אצל הלל צ'רני, ההרשעה בעבירות היא במחצית מאלו שהרשיע רוזן, ובסכומים – חמישית; העונש הוא שני שלישים מזה המקורי. אביגדור קלנר ודני דנקנר זוכו משני שלישים מהעבירות, אך עונשיהם הופחתו רק בשליש. רק אצל אלי שמחיוף, שעונשו מלכתחילה היה גבוה מדי, היחס שונה: ההרשעה היא בפחות ממחצית מן המקורית, והעונש הופחת באותה מידה. ואילו עונשיהם של מאיר רבין ואורי שטרית נותרו ללא שינוי.

סלים ג'ובראן, השופט הערבי הראשון המכהן במינוי של קבע בבית המשפט העליון, ישב בהרכב ששלח לכלא נשיא מדינה לשעבר ועמד בראש ההרכב ששלח לכלא ראש ממשלה לשעבר. אפשר להזכיר, שהיה זה שופט ערבי אחר – ג'ורג' קרא – שעמד בראש ההרכב ששלח לכלא את אותו נשיא לשעבר. זו תשובה מוחצת למי שמאשימים את ישראל בגזענות ובאפרטהייד כלפי המיעוט הערבי. לאחר שג'ובראן יפרוש, בעוד פחות משנתיים, מן הראוי לגייס אותו למאמץ ההסברה העולמי של ישראל, כאות ומופת לכך שאזרח ערבי יכול להגיע למשרות הרמות ביותר אצלנו.