|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לא פתחתי את ניר הכסף להסתכל בעוף, שכן סמכתי על המבשלת, חברתה הקרובה של ידידתי, ואישה דתיה ● המחיר היה גבוה מאד, ומשום מה המגש הרגיש "קל מדי"
|
מזרח ומערב
לפני שנים רבות, ידידה המליצה על חברה שלה שמבשלת במיוחד לחגים. הזמנו עוף בפירות יבשים, וכשהגעתי לקחת את המגש, היא הוסיפה צנצנת של גפילטא פיש, שכן היה זה בסמיכות מיידית לערב פסח. חשבתי שהיה זה יפה מצידה, למרות שידעתי שלא ניגע בצנצנת או בתוכנה, שכן גפילטא פיש אנחנו אוכלים מאז ומתמיד כראוי.
איך ראוי? סבתי הייתה שולחת אותי לאיטליז השכונתי להביא קרפיונים חיים, ואלו היו שוחים להם בגיגית האלומיניום הגדולה (בה נהוג היה לכבס שנים קודם לכן). אני זוכר במרפסתה של הדירה סבונים חומים גדולים, שנותרו מימי קדם, קוביות שלא ניתן היה לאחוז אלא בשתי הידים יחדיו, וכמו במדבר היו בהם חריצים עמוקים, כמו נחילי מים שהתייבשו.
היום יש מבחר של סבונים רגילים ונוזליים - עם מלפפון או עם פיסטוקים, בצבע ירקרק נעים, עם אלוה ורה או שאר תמציות לטיפוח וטיפול, לעור רגיש ולאף רגיש עוד יותר, וכך הלאה ללא סוף. אפילו בשוקי האיכרים שמתקיימים בכל עיר פעם בשבוע בזמן מסוים ניתן למצוא לפחות דוכן אחד של סבונים "ארטיזניים" (מלשון אומן), עשויים ביד, בשלל צבעים, עם מיני פרחים ושאר דברים בתוך הסבון פנימה.
לא דין סבון היום כסבון של פעם. פעם היו משתמשים בו לשפשף ולכבס את הבגדים, המפות, הציפות והסדינים ושאר דברי ה"נדוניה", ואפילו בסרטים אפילו לא רואים זאת יותר.
טוב לידים? טוב לגוף או לשיער? לא ידעו, וגם אם ידעו, לא ניתן היה לעשות מאומה. היו אלו שנות מחסור וצנע, ההיצע היה דל וכולם הסתפקו במועט. לפעמים, חתיכת סבון הייתה יקרה מפז.
אך נחזור לגיגית בה שחו להם בנחת הקרפיונים. אולי הם ידעו את גורלם הצפוי, ואולי לא, אך ממני נחסך תהליך הוצאתם מהמים, הפרפור, הכאתם על הראש וכל מה שנעשה מאותו רגע.
הנקודה הבאה שאני זוכר הן הקציצות המתבשלות להן, ודודי שהיה עולה ונקרא לטעום מלוא הכף לחרוץ את דעתו - האם יש להוסיף קמצוץ מזה או קרטוב תבלין אחר, מה חסר או עד כמה זה טוב ומושלם וערב לחיך ואין צורך להוסיף או לגרוע.
גפילטא פיש אני לא אוכל מצנצנות, רק עבודת יד, וגם זו מלכתחילה, בכוונה תחילה, עם כל הנשמה.
כך במשפחתי ואצל כל יוצאי ארופה (אותנו שולחים אויבינו חזרה לאירופה, "ממנה באנו", שישלימו האירופים את העבודה בה החלו בשנות השלושים של המאה שעברה) - גפילטא פיש הוא חלק מהחג, משלושת הרגלים. [אוסיף ואסביר, שגפילטא פיש הוא מאכל של יוצאי מזרח ארופה, העניים. במערב, בגרמניה לדוגמה, היו אוכלים דגים שלמים, אך במקומות העניים יותר, היו מוסיפים לדג לחם וביצה, ומכינים את "קציצות הדג". גם בקרב היהודים היו מעמדות, ויזכרו רבים שבעת שיהודי מזרח ארופה נמלטו מערבה, היהודים אחיהם בגרמניה הנאורה ושאר הארצות המתורבתות יותר התייחסו אליהם בזלזול כאל קרובים עניים המשחרים לפתח ואינם רצויים; עד שבאה המלחמה אליהם וטפחה על פניהם באכזריות כה רבה].
העוף עם הפירות היבשים אופיני ליוצאי ספרד ולא לנו, האשכנזים. אצלנו פירות יבשים "קופצים" לסיר - מישמשים, צימוקים, שזיפים, וכו' - ומושרים במים משך הלילה או מבושלים משך שעה ויוצא קומפוט שצריך להיות מוגש קר, מתוק ומרענן.
לא פתחתי את ניר הכסף להסתכל בעוף, שכן סמכתי על המבשלת, חברתה הקרובה של ידידתי, ואישה דתיה. המחיר היה גבוה מאד, ומשום מה המגש הרגיש "קל מדי".
כשהגעתי הביתה חטפתי את שוק חיי. איני זוכר אם היו שם ארבעה או שמונה חלקי עוף, ברוטב, אך גדול היה המרווח בין חלק עוף למשנהו, מאשר סך התרנגולת. מאתים דולר, התקשרתי לשאול, האם זה לא מוגזם?
לא. והטעות הייתה כמובן שלי, שכן סמכתי על ידידה וחברתה, וכשראיתי אישה דתיה, היה ברור לי שלא יהיה כאן מקרה רמאות. הייתי צריך להבין מיד כשקיבלתי את צנצנת הגפילטא פיש שמשהו אינו כשר, שהדג מסריח.
תאמר האמת, כיון שלא הייתה ברירה, והתשלום כבר נעשה, אכלנו את העוף, שמשקלו בזהב היה (לקוראים שאינם מלוס אנג'לס אוסיף שברשת קוסטקו ניתן לקנות את העוף הטוב ביותר שישנו, וכל עלותו כחמישה דולרים. כמובן שברי לי שאין זה עוף כשר, ושאותה בחורה מהוואלי לא השקיעה את נשמתה ביצירת המופת שעבורה היא לא התביישה לחייב מאתים דולר, קרי משקלם של ארבעים עופות מוכנים מקוסטקו...)
היה זה העוף בפירות יבשים הטעים ביותר שאכלנו אי-פעם.
|
|
|
לא מדללת [צילום: יורם אשהיים]
|
|
|
|
| גם בלי שאף אחד ישגיח עליה, אביבה דאגה ליושרה, לשמה הטוב ולמקצועיותה ולא לרמות את לקוחותיה. | |
|
|
|
|
אצל אביבה הכל היה כשר למהדרין, אך יותר מזה, את הנשמה היא נתנה כל אימת שהכינה אוכל
|
| ▪ ▪ ▪ |
משך שנים רבות הייתי מזמין אוכל אצל אביבה. אביבה היא מבשלת מקצועית שעבדה כל ימות השבוע (למעט שבת) כמבשלת בישיבה. אצלה הייתי מקבלי מרקי קובה (מסוגים וצבעים שונים), ממולאים שונים (בצל ועלי גפן, פלפלים ות"א, וכו' וכו'), קובה מטוגן, עוף בלי עצמות ממולא (דבר מיוחד רק לחגי הרגלים, וגם זאת בדחילו ורחימו, כל כך הרבה עבודה זה דרש), סלטים מכל המינים וכל הסוגים, ועוד לבלי די. הרוב המכריע בישולים "מזרחיים" (של העדה הבוכרית ועדות אחרות מארצות ערב), אך מעט גם משלנו, (נסיונות עם כוונה טובה אך ביצוע שלא תואם את הציפיות).
אצל אביבה הכל היה כשר למהדרין, אך יותר מזה, את הנשמה היא נתנה כל אימת שהכינה אוכל. ולמי היא הכינה אוכל? בנוסף לארועים ולחברים, היא גם דאגה לשכנים ולנזקקים, ואף פעם היא לא ביקשה תשלום או תמורה מאלו האחרונים.
אביבה אישה מיוחדת במינה היתה. לא שלה היה יותר מדי, או הרבה בכלל. נהפוך הוא, היא חיה מאוד בצניעות וחייה לא היו קלים כלל ועיקר. לא בחוסר כל היא חיתה, אך במעט מאד. מדוע? אולי משום שהיא דאגה לעולם כולו. אישה טובה עד מאד.
הרבה פעמים אמרתי לה, "אביבה, הטחינה שלך היא הסמיכה ביותר שאני מכיר. אמי מדללת אותה במים, ומפאונד אחד יוצאים לנו לפחות שניים אם לא יותר, ועדיין המוצר הסופי אינו דליל יותר מכל טחינה אחרת וטעים עוד יותר!"
בת צחוק הייתה נפרשת על פניה של אביבה, והיא הייתה עונה, "אם הייתי מדללת את הטחינה שאני מוכרת, היה לי שיג ושיח עם הקב"ה".
קרי, גם בלי שאף אחד ישגיח עליה, אביבה דאגה ליושרה, לשמה הטוב ולמקצועיותה ולא לרמות את לקוחותיה. היא - עסקים לה עם הקב"ה בכבודו ובעצמו - והוא דאג גם לה, כך שתוכל היא לדאוג לאחרים.
אביבה חזרה ארצה, ומי יתן ששם, בקרבה רבה עוד יותר לקב"ה, ימשיך הוא לדאוג לה, ותמשיך היא במעשים טובים, שכן אלו זכויות שלהן אנו זקוקים כמו אויר לנשימה.
|
|
|
כשר למהדרין [צילום: איתמר לוין]
|
|
|
|
למרות העבודה הכבירה, שלומית שמרה על כשרות, שכן גם לה, כנראה, היה שיג ושיח עם זה שם למעלה
|
| ▪ ▪ ▪ |
אביבה חזרה ארצה, ולפניה חזרה שלומית.
שלומית הייתה צעירה בהרבה מאביבה, בעלה עבד במסעדה ישראלית, והיא התפרנסה מיוזמה ומבישול. הייתה מכינה סנדביצ'ים בבגאט, שניצלים מעשה ידיה ושאר אוכלים, והייתה נוסעת לבנייני משרדים ומוכרת אותם שם.
אצל שלומית בבית הכל היה כשר למהדרין. בתחילה היא גרה עם בעלה וילדיה בבית, שם פגשתי יום אחד את הרב או המשגיח. לאחר מכן הם עברו לדירה, ושם הוסבר לי איך מכשירים מטבח כשעוברים מבישול בשרי לחלבי (או להפך). איני זוכר את הפרטים, אך התרשמתי שלמרות העבודה הכבירה, שלומית שמרה על כשרות, שכן גם לה, כנראה, היה שיג ושיח עם זה שם למעלה, והוא זה שהיה משגיח בכבודו ובעצמו (או לפחות כך היא התייחסה).
הבורקסים, פשטידות הבשר הטחון בבצק עלים ושאר דברי מאפה של שלומית היו כה טובים שהייתי נוסע מהעיר לואלי. אין דבר של מה בכך זה, ואלו שמכירים אותי יודעים שחייבת להיות סיבה טובה מאוד שאעשה כך ואטרח לסוע מעבר להרים, מקום אליו נדרש ממני פספורט.
רק שגם את שלומית איבדנו, בערך בתקופת המשבר הכלכלי, עת היא, בעלה וילדיהם חזרו ארצה לחוף מבטח.
בלי שלומית ובלי אביבה, יצאתי לחפש.
|
|
|
סגנון צרפתי [צילום: חן לאופולד/פלאש 90]
|
|
|
|
| בר הייתה מגיעה בד"כ לבדה, ומשום מה בר שהגיעה אליך הביתה לא הייתה אותה בר שבתמונה בפרסומת. | |
|
|
|
|
כמובן שכמו כל מוצר בהשפעה צרפתית קלאסית, כך גם הדברים שהיא הכינה היו עם חמאה וסוכר ושאר דברים המוסיפים לטעם
|
| ▪ ▪ ▪ |
בתחילה מצאתי את בר שפרסמה בכל העתונים המקומיים בעברית ("בר בייקרי").
לבר היה קסם רב, אך היא דבר והיפוכו. עד היום מבכה אני שגם היא - כקודמותיה - חזרה ארצה.
בר הייתה מגיעה עד לביתי להביא כל הזמנה שהזמנתי. אצלה האוכל לא היה "כשר" בהשגחה, אך כל מה שהיא עשתה היה חלבי למהדרין.
וכיוון שאני מהמקפידים, אני יכול לאשר ש"מהדרין" הוא אכן תאור מדויק להפליא של יצירי כפיה.
העוגות והפשטידות הטובות והיפות ביותר שראיתי ואכלתי אי-פעם. כמובן שכמו כל מוצר בהשפעה צרפתית קלאסית, כך גם הדברים שהיא הכינה היו עם חמאה וסוכר ושאר דברים המוסיפים לטעם. אך תאמר האמת שחמאה עדיפה לבריאות ממרגרינות ושאר תחליפים שאנשים צורכים.
עד היום אני מתגעגע לקישים של בר. לעוגיות (אוזני הפיל והדובשניות), ובכלל, לכך שהיא תמיד הייתה נגישה. כמעט תמיד - כל זמן שהקפדתי להמנע מערבי חג, ביחוד משלושת הרגלים, הכל היה מתנהל על מי מנוחות. לחג ומועד היינו מקבלים ממנה מניו מיוחד, יצירות רגילות ודברים משונים לחג (מאלו תמיד נמנעתי, שכן הם לא היו באותה רמה של "אני משתוקק לעוד").
בר הייתה מגיעה בד"כ לבדה, ומשום מה בר שהגיעה אליך הביתה לא הייתה אותה בר שבתמונה בפרסומת. אך ידעתי שזו היא, שכן פעם היא הגיעה עם אמה, ופעם אחרת היא שלחה קרובת משפחה. אך לרוב היא הגיעה בעצמה, ואני תמיד שמחתי לראותה.
לפרקים היא הייתה נעלמת, ואיש לא ידע למה. פתאום, היא איננה, ואחרי תקופה היא הייתה חוזרת ומופיעה כאילו לא כלום, ואנחנו כל כך שמחנו לראותה, ושהיא נראת בסדר גמור, שסלחנו לה על הכל.
פה היא רזתה, ופה עלתה משקל. אך תמיד היה נועם וצהלת שמחה מתלווים אליה. עד לאותה העלמות אחרונה. הטלפון מנותק. הפרסומות בעיתונים הופסקו. איש לא ידע מה גורלה. קהל לקוחותיה, אלו שהיו מקבלים את התפריט המיוחד לכל חג, גם לא ידע, ואני יצאתי במבצע איתור וחילוץ.
ממש לפני ימים לא רבים בר כתבה שהיא הייתה בלוס אנג'לס לכמה ימים, לסיים את ענייניה, וחזרה ארצה.
מה עם העסק, והחנות בואלי שנחתם חוזה עבורה והאנשים שרציתי שהיא תעבוד אתם לפתוח מקום נוסף כאן בעיר ולהפיץ את מוצריה? התפוגגו כלא היו, לחלל האוויר, ורק אני זוכר לטובה את בר והקישים, העוגיות והעוגות.
|
|
|
הבאה בתור [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
 | אך על איכות האוכל - על זאת אין להתפשר ללקק את ידי אני רוצה | |
|
|
|
|
אני נואש לא אמרתי ● כשאחד העיתונים המקומיים פרסם כתבה על נשים ישראליות מקומיות שמבשלות ואופות בתשלום, קראתי את האמור בשקיקה
|
| ▪ ▪ ▪ |
אחסוך לכם את החיפוש מאז שאיבדתי את שלומית, בר ואביבה. שלושתן ביחד היו המטבח המושלם, ההתמחות של האחת משלימה את זו של האחרות.
הייתה נטלי שלא טרחה להתקשר חזרה. אולי הייתה עסוקה מדי. הייתה מישהי אחרת שפירסמה שהיא "שף" (לא למדה "יהללך זר ולא פיך" ממשלי כ"ז: 2, או אולי טעתה באיות וחשבה שהפתגם הוא "יהללך זר ולא, פיך" - אם לא זר, תהלל את עצמך) והסתבר שאנחנו מרחק רחובות ספורים, אך היא כנראה לא צריכה לקוחות נוספים, שכן היא הבטיחה להתקשר חזרה לקחת את ההזמנה שלי, אך לא טרחה לעשות זאת.
הייתה מישהי שסיפרה לי על העוגיות שלה והעוגה הטובה ביותר, פשוט ללקק את האצבעות לדבריה, רק אבוי לאותן עוגיות הנראות כאילו יצאו מבית חרושת (ומהסוג הזול, לא המשובח).
הייתה מישהי אחרת שסיפרה על חומרי הגלם הטריים ביותר בהם היא משתמשת, ביין המשובח (שמכפיל ומשלש את מחיר האוכל) ושהיא תדאג שההזמנה תשלח אלי. ההזמנה הראשונית (של מאתים דולר) כנראה גירתה את התאבון, וכשהתקשרתי להזמין פעם שניה תוך שבועיים, המינימום כבר עלה.
והייתה מישהי נוספת שביקשה שאתקשר להגיד איך היה האוכל, יציר כפיה, וכשבוששה אותה שיחה נכספת לבוא, היא לא חשבה שראוי להתקשר ולשאול אותי האם הכל היה כשורה.
אך אני נואש לא אמרתי. כשאחד העיתונים המקומיים פרסם כתבה על נשים ישראליות מקומיות שמבשלות ואופות בתשלום, קראתי את האמור בשקיקה, ואפילו ראיתי כמה שמות ומספרי טלפון מוכרים, אך ידעתי שכבר נפלתי בפח או התאכזבתי מהן עמוקות.
כך שעדיין אני מחפש. בפגישה האחרונה של צוות "שבוע ישראלי", העיתון המוביל, אספתי שמות והמלצות, ואני בשלי - ממשיך בהתמדה, בעקשות ובתקווה, אולי עוד אמצא "שלומית" או "אביבה" או "בר." אני אדם נוח מאוד ומוכן להתפשר - לסוע לואלי, לקנות מנה זו אצל אחד ומנה אחרת אצל אחרת. אך על איכות האוכל - על זאת אין להתפשר. ללקק את ידי אני רוצה. לֹראות בעיני רוחי את התבשילים או המאפים, חודשים או שנים אחרי שאכלתי אותם. לזכור את טעמם, ריחם ומראם.
בדיוק כמו את עוגת הבבקה של סבתי או את הגפילטא פיש שהייתה היא מכינה כל חג.
|
|
| תאריך:
|
10/01/2016
|
|
|
עודכן:
|
10/01/2016
|
|
ארי בוסל
|
|
מיקום בשדרה מרהיבה ביופיה; עיצוב של ריהוט מסוגנן וסולידי; מוניטין בן שנים של אוכל-גורמה - מה עוד תבקשי מאיתנו מסעדה ואין ואין עדיין?
|
|
|
|
|
אמון הציבור במערכת המשפט בישראל הולך ונשחק. יותר ויותר אנשים קצו בהתנהלות המפוקפקת מצד גורמי אכיפת החוק - המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, וגם בהתנהלות הבעייתית של מערכת בתי המשפט, ובעיקר מצד בית המשפט העליון. אין מדובר רק בערבים ובחרדים קיצוניים, אלא גם באנשים משכילים מאוד, משפטנים ועורכי דין בכירים, אישי ציבור בכירים, עיתונאים ופרשנים בכלי תקשורת מובילים ועוד ועוד. ולא בכדי. פעמים רבות, רבות מדי, נראה כי גורמי אכיפה ומשפט משתמשים בכלים הנתונים בידיהם כאילו היו שבשבת ועושים דין סלקטיבי, ובהחלט נושאים פנים לנאשמים מיוחסים, מחמירים עם מי שסומנו מראש, ומבדילים בין דם לדם.
|
|
|
|
|
אבינעם שקד, 65, הוא המנכ"ל, וגם בעל 33%, של מפעל שריונית-חסם בקריית גת, אחד המובילים ביצור דלתות מעוצבות. רוב שעות היום הוא טרוד ביצור ובניהול מו"מ עם חברות קבלניות, עם עשירי הארץ ועם אוליגרכים רוסיה ומניגריה. בשעות הפנאי הוא חוזר לביתו, במושב ערוגות, ואז מנהל את עסקי הנדל"ן הפרטיים שלו. העסקים הכפולים, הוא אומר, אינם מפריעים זה לזה.
|
|
|
|
|
אנחנו בחודש ינואר, עם כוכב מרקורי בנסיגה, לומדים שיעורים מהחיים, את חוקי הזמן, חוכמה שמגיעה אחרי כמה שגיאות שעשינו בעבר, השיעור שלהן על בסיס נסיון העבר. נסו לא לקחת כל דבר ברצינות יתר, בלי לחץ, אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם, או לכל דבר שאתם שומעים, אל תעשו החלטות חשובות או תנועות משמעותיות בחיים.
|
|
|
|
|
חברי הכנסת אחמד טיבי וטלב אבו עראר התגרו בחוואי שי דרומי וכינו אותו רוצח, אך ועדת האתיקה של הכנסת החליטה שלא להחמיר עמם בגלל שדרומי השיב לאבו עראר וכינה אותו "דפוק". זאת, על-אף שדרומי, שאינו חבר כנסת, כלל אינו כפוף לכללי האתיקה של הכנסת ועל כן אין כל הצדקה להתחשב בדבריו.
|
|
|
|
|
